מה יש במאיה בוסקילה?
הקול ממוצע, המוזיקה בנאלית, והטקסטים לא מפוארים. אריאנה מלמד תוהה מה אנחנו מוצאים במאיה בוסקילה. וגם: למה אין חנות ספרים נורמאלית בישראל? מדוע איבגי עושה מעצמו דביל מושלם? ועוד שאלות בוערות לסדר היום
תסמונת בוסקילה, או: האם ייתכן שכולנו קורבנות של הייפ?
יד על הלב: נגיד שמעירים אתכם בברוטליות באשמורת הראשונה, עם אקדח מכוון לרקה ופקודה – לענות על עשר שאלות טריוויה שקשורות למאיה בוסקילה – נכון שאתם מצליחים? ונכון שזה לגמרי לא בכוונה וזה רק בגלל המידע העצום והכלומי לחלוטין שאתם נתקלים בו, לא חשוב לאן תברחו, אודות מעשיה (הדלים) והגיגיה (המקובלים. מאמצע המרכז של המיינסטרים) ושיריה (הכוכב-נולדיים, מאותו אמצע) של הגברת?
מאיה בוסקילה מתפמפמת לתוך העורקים שלכם, מתיישבת לכם בתודעה, תופסת תאי מוח. יכול להיות שאפילו תקנו את הדיסק שלה. אמרגניה-מנהליה-יחצ"ניה מרוצים. מדובר באחת ההצלחות הכי בולטות בשווק שנרשמו כאן בשנים האחרונות – ומה שמטריד הוא, שכבר לא ברור מה בדיוק משווקים כאן.
טקסטים של שירים – בואו נודה שלא על זה תהיה תפארתה, וביום רע שרית חדד תשחרר לאומה שורות עמוקות ונבונות מכל מה שתשמעו ב"משחק מכור". מוזיקה – אה, לא ברור, כי בעצם מדובר בסופרמרקט של צלילים. קול מדהים? מדהים כמו אודישן ממוצע של "כוכב נולד" בשלבי ההתחלה, בימי התום של העונה הראשונה. סקסיות? טוב, נו, בלי זה הרי אי אפשר. ואולי – לאט לאט מתגנבת המחשבה הלא נעימה הזאת אל התודעה – אולי מדובר בסתם מוצר, שאנחנו בכלל לא טורחים לבדוק את איכויותיו, שאנחנו לא ממש משוכנעים בנחיצותו, שברור לנו כי הוא יתכלה מייד – ובכל זאת אנחנו צורכים אותו בשקיקה, פשוט מפני שמוכרים אותו בכל מקום?
למה אין אף חנות ספרים נורמלית בישראל?
הרהור כפירה: שבוע הספר הוא אולי אירוע מלבב בתיאוריה, אבל מאוד לא נעים ולא נוח למי שמחבב ספרים כל השנה. הצפיפות, הדוחק, הרעש, הצורך לפלס דרך בין המונים כדי להגיע לתור – כל אלה מתחפשים לפסטיבל אוריינות עממי, אבל החוויה בהחלט לא שונה ממה שמתרחש בשוק ירקות הומה בערב חג. וכשהשבוע נגמר, מתחילות הבעיות. כי בישראל נותרו בדיוק שני סוגים של חנויות ספרים. לראשון קוראים סטימצקי ויש בו מעט מאוד ספרים. חדשים מאוד ופופולאריים ביותר, וזה הכל. השני הוא חנויות בוטיק חמודות שכאלה עם שמות מגניבים ועיצוב ידידותי ובעלים שמקבלים את המעלעל בתחושת זהות של בני שבט נרדף, ולפעמים יש אפילו קפה, אבל הבחירות שעל המדפים מייצגות לכל היותר גחמנות-טעם של הוגי המיזם. אז באחת יש מדף נרחב לשירה עברית צעירה ובאחרת תמצאו ריכוז סיפורת הומו-לסבית ומגדרית והשלישית הולכת על אלבומי ארכיטקטורה מרהיבים, ומכולן גם יחד אי אפשר להרכיב חנות ספרים אחת שיהיה בה מלאי זמין של מה שרוב ההוצאות עדיין מחזיקות במחסנים.
לא, חנויות מקוונות אינן תחליף ראוי לחווית העיון, והן עדיין לא הצליחו לגרום לספרים ללכוד אותנו כמו במסע תגליות בחנות – בתנאי שיש מה לגלות בה. והנה, עם הספר כולו לא הצליח ליצור במולדת הספר אפילו חנות אחת שמשתווה בהיקפה ואיכויותיה לבארנז-אנד-נובל הכי נידחת בפרבר אמריקני ממוצע. אז נכון שדמי השכירות גבוהים והמחזור צנוע והעסק לא משתלם מבחינה כלכלית וחיי המדף קצרים כי ככה החליטו בסטימצקי, הכל נכון. אלא שבהחלט אפשר אחרת. למשל, שעירית תל אביב תחליט שהיא בירת הספר של ישראל ותקצה איזה האנגר או משהו לטובת המפעל, ושהוצאות הספרים יוכיחו שאכפת להן מהקורא ויחליטו להניח בהאנגר הזה את התוצרת שלהן בקונסיגנציה, ושאנשים טובים יחליטו שזה מפעל ראוי להשקיע בו זמן ומאור פנים כמו בחנות הקטנה והמתוקה, ושסוף סוף תהיה כאן חנות אחת גדולה וטובה כמו שמגיע לצרכני הספרים כל השנה, לא רק בשבוע אחד. מישהו מוכן להרים את הכפפה?
את מי איבגי מעליב?
זה התחיל בפרסומות התמוהות לחברת הביטוח הזאת, באמת לא חשוב איך קוראים לה. ראיתם, הפנמתם, אתם יודעים לזמרר את מספר הטלפון. זה נמשך גם בג'ינגלים ברדיו. הכי טוב רדיו. שם אפשר להקשיב לטקסט בלי הסחות דעת מיותרות, ומשם גם עולה השאלה המטרידה. למה אחד השחקנים הכי מצליחים והכי אינטלגנטיים שהיו כאן מעולם, מחליט לעשות מעצמו דביל מושלם, ומכניס את עצמו לסד של טייפקאסטינג מתמיה עד מבזה?
קבלו את איבגי כ"דוד", במלעיל. מין טיפוס עממי כזה. יותר נכון: מזרחי-עממי-טמבל. אחד שמאמין לכל מה שדמות סמכותית אומרת לו או מוכרת לו. אחד שמדקלם "הכי טוב" במלעיל, כמובן. אחד כזה, שאנחנו כבר מכירים מיותר מדי פרסומות שעושות שימוש מסחרי על גבול הגזענות בדמויות של מזרחיים. לעולם לא תראו אותם מוכרים תחכום בנקאי מתקדם, כשהם מלוהקים בתפקיד המנהל. תמיד איכשהו זה יגלוש למוצר זול ושווה לכל נפש, שמחלקת השווק בדקה ומצאה שאינו פופולארי די הצורך במשקי בית של ילידי אסיה-אפריקה וצאצאיהם. עכשיו מגיע תור הביטוח, וההגשה והטקסטים כאחד יוצרים רושם מאוד מאוד מביך.
אני לא מצליחה להבין למה זה קרה. אכן, כולם צריכים להתפרנס ממשהו, קשה לחיות כאן מקולנוע, כולם עושים פרסומות אם מציעים להם – אבל לא לכולם מציעים להגיד "הכי טוב חתול", ולשטח את הדימוי האמנותי שלהם בדמות סטראוטיפית כזו, שמעליבה את איבגי עצמו. ואת האינטליגנציה של הצופים שלו.
איפה המים?
אז הזמנתם שולחן ונסעתם והגעתם בזמן ואפילו מצאתם חנייה והשתרכתם בחום מן האוטו עד לשעריה הצוננים והמזמינים של המסעדה שרציתם לאכול בה, והתיישבתם. וחיכיתם. וחיכיתם עוד קצת. ומי לא בא? קנקן המים הצוננים שעליו אתם מפנטזים כבר חצי שעה. ואתם לא אנשים תובעניים במיוחד, להיפך. אתם מוכנים אפילו שיהיה בלי קרח. שיהיה בלי פיסות לימון מעוצבות ועלי נענע טריים, רק שיהיה נקי, צלול, קריר. ושיהיה כבר.
במקומו מגיעה מלצרית אדיבה שמחייכת במאור פנים גדול ושואלת מה תשתו. מים, אתם אומרים לה, ואם אפשר בבקשה להזדרז. מינרליים? היא שואלת בתקווה שתשלשלו לקופה הרושמת עוד עשרה שקלים לפחות, אם אתם זוג צמאים. אה, לא, אתם אומרים לה, קצת מבויישים, כי הרמת הגבה הזעירה שלה מעידה שהיא בטוחה שאתם קמצנים חולניים, ובטח בסוף תזמינו עסקית אחת לשניכם ותורידו אותה עם המון לחם על חשבון הבית. אבל החלטתם לא לוותר לה, ואתם מתעקשים: מים. הבי לנו קנקן. רק שיהיה כבר.
ובדקות הארוכות שיחלפו עד שהיא תשוב, כי כשאתם צמאים הזמן עובר לאט מאוד, צריך לשאול: למה, לכל הרוחות, זה קורה אצלנו?
במדינות פחות חמות משלנו, בחודשי הקיץ, אנשים נכנסים למסעדה ומתקבלים באופן אוטומטי בקנקן ובכוסות, לא במופת העיצובי של שולחן חשוף לגמרי. והרי קנקן אחד של מים הוא בדיוק ההבדל המשמעותי בין הסעדת-המונים לבין תרבות אירוח. והקנקן הזה צריך היה להיות פריט חובה על השולחן בכל מסעדה ובכל בית קפה, מעכשיו ועד שדני רופ יודיע שהחורף חוזר. אז למה הוא לא שם? האם זו עצלות במסווה של ייעול, האם זו קנונייה של שודדי-המעיינות המינרליים, או אולי (שוב) מופת קטן של אי אכפתיות ישראלית מצויה?
