אכן קורע לב

מה, מה לא הייתי נותן כדי שסיפור "הילד המאומץ" יילך מאיתנו כבר. דגם הסיפור הזה – שהוא הלחם והחמאה היומיומי של טבלואידים טלנובליים דוגמת ה"ניו יורק פוסט" וה"סאן" – מסעיר כאן מדינה שלמה על לא עוול בכפה. סדר היום הציבורי השומם מעט כרגע – תיק שרון נסגר, ההתנתקות היא בעצמה תיק סגור – העלה את "הילד המאומץ" על ראש שמחתנו, ועכשיו הוא מונח לו שם כמו קוביית חמאה קפואה שגם השמש הקופחת של הימים האחרונים אינה מצליחה להמיס.

"הסיפור קורע-לב!" הזכיר נסים משעל אמש, למקרה שמישהו מהצופים יעיז לחשוב אחרת או ינסה להותיר את לבו שלם. היה למשעל גילוי ממשי בפרשה ("פרשה", נו): האם הביולוגית נוצריה. החוק מחייב למסור ילד לאימוץ אצל בן-דתו בלבד. האם השירות למען הילד עבר כאן על החוק? מה ההשלכות? מה יהיה?

אין ספק, הסמטוחה עצומה. בלגאנים, שלא תדעו. האולפן התמלא בכל טוב: עורכי דין משני הצדדים, אם מאמצת שהביאה ילדה מברזיל (מה הקשר? אין קשר), הרב יצחק לוי, שאימץ חמישה ילדים בהצלחה, בחורה שאומצה בגיל חודש. אם היה להפקה עוד קצת זמן, תסמכו עליה שהיו מביאים לאולפן גם חתול מאומץ, מנוע מאומץ ומחשבה מאומצת. זה היה, אחרי הנחה, דיון מקושקש, ברמה הכללית ביותר, בנושא הכללי לחלוטין ששמו "האימוץ בחברה האנושית". מה יצא לנו מזה? הלב לא נקרע, הוא סתם נימנם.

ה"פרשה" הזו תבוא בקרוב לסיומה המשפטי הסביר. לא רגע אחד מוקדם מדי.

אחד האנשים הכי מרגשים בישראל הוא אהוד בנאי. אחד הקולות היותר מקוריים, אמיתיים ומרתקים כאן. אני לא מחדש לכם. אולי גם "ענה לי", סרט של רוני קובן על בנאי, לא חידש. אבל עדיין, תענוג לבלות שעה עם בנאי, והסרט הזה הביא למסך בנאי-פרימיום, בנאי במיטבו, בנאי משורר הישראליות.

איך קרה שבנאי – אינדיבידואליסט, אובד-דרך, מתבודד, מחפש – הפך לייצוג ישראלי כל כך? משהו בחיבור התלת-פאזי שלו למקומות העמוקים יותר, השטחיים פחות, של הישראליות, מהדהד אצל ישראלים רבים במקומות כמעט תת-הכרתיים. "דרכים" הוא אולי אלבום של שלמה ארצי, אבל הדרכים האמיתיות – דרכי הארץ הזו, כבישיה, לילותיה, הרפתקאותיה – חותכות דרך המוזיקה של בנאי.

היכולת לנוע בחופשיות על הציר החילוני-דתי, מסורתי-עכשווי, מילולי-מוסיקלי הופך את בנאי לנווד בעל כוחות-על בקנה-מידה ישראלי: לסופר-ישראלי. "ענה לי" התלווה אל בנאי לכמה מהופעותיו אבל לא שיעמם עם קטעים ארוכים מדי מההופעות, אלא נתן לבנאי לדבר. בנאי מדבר נהדר. הוא יודע לספר סיפור, לנסח עמדה, להציף רגשות. הוא דיבר היטב על "היום" – שיר האהבה, סימן שאלה, שכתב לאשתו. הוא נזכר בלילה אחד משירותו הצבאי. הוא דיבר על חייו, התפתחותו, חרדותיו, קירבתו לדת. לא משנה כמעט על מה בנאי מדבר, הוא עושה את זה מרתק, מתוך איזו נאמנות לעצמו ומתוך צניעות בסיסית.

זה בוודאי מקרי שבנאי נראה ב"ענה לי", במידת-מה, כמו אלוויס קוסטלו המאוחר, כולל המשקפיים, זיפי הזקן, הרהיטות והאירוניה העצמית. כמו קוסטלו, גם בנאי הוא קדוש חילוני, קדושה שרכש לעצמו מתוקף תרומת ח"י קלאסיקות לפחות לקאנון הפופ המקומי. "ענה לי" ידע לתת את בנאי כפי שהוא לוקח את עצמו: נקי, קולח, אמיתי, חף מפוזה.

• למוריסי: במקום חסר דרך ארץ ששמו ישראל משתמשים ב"כמה קרוב זה עכשיו" הקדוש למכירת תחתונים.

• למשבצי המעברונים של ערוץ 2: באיזו תוכנית בדיוק מופיעה כרגע שרון אילון? והאם ב"שתיים זה תמיד ביחד" התכוונתם ממש ל"תמיד" או שבסביבות 2016 המעברונים האלה יוחלפו?