פירות ים באמצע דיזנגוף

במונחים תל-אביביים קלאסיים המיקום של "גוצ'ה" מושלם: דיזנגוף פינת בן-גוריון. רק ימים יגידו האם מסעדת פירות הים הזו, על עיצובה ההייטקי והניאוני, התפריט המודרני והאופנתי, השירות המתוקתק והסקסי והמחירים השפויים, תשרוד את הקיץ

זיו לנצ'נר פורסם: 05.07.04, 14:07

הוא היה גיבור ילדותנו. הכי סקסי, הכי אופנתי, הכי בלייני. כל מה שרצינו, כשיצאנו, היה להיות בחברתו. אבל השנים ומרכולתן עייפו אותו, הנמיכו קומתו, חרצו בו קמטים והעמו את זוהרו, עד שהרים ידיים ויצא מהמשחק. ואז קרה לו משהו. זה זמן מה, דיזנגוף עושה מאמצים להתעורר מתרדמתו הממושכת, להתנער מהאבק שדבק, למתוח איברים ופנים. רק העתיד יגיד, האם קאמבק מופלא שכזה אפשרי בעולם כה טרנדי, מהיר ואכזרי.

דוגמה טובה לנסיון ההתחדשות של הרחוב המיתולוגי היא גוצ'ה, מסעדת פירות-ים בעיקרה, צעירה ורעננה, שהתיישבה על מפגש דיזנגוף-בן-גוריון, באחת הפינות הכי תל-אביביות. המיקום שלה קלאסי, וכל השאר שלה עכשווי: עיצוב היי-טקי, מבריק כזה, קר וניאוני. תפריט מודרני, אופנתי, עם חומרים טובים ובלי כובד ראש בהכנה. שירות מתוקתק וסקסי. אפילו המחירים מעודכנים ל-2004: מתונים, מאופקים, מאפשרים לאכול משהו נחמד בחוץ בלי לפרק את הכיס.

המנות לא גדולות, אבל גם לא מעליבות. סלטי הראשונות (טאפס, בעברית חדשה) עולים לרוב 11 שקל ליחידה. קלמרי מוצעים סביב 30 שקל, שרימפס באיזור 40, מולים בסיר שחור, כמו שצריך, 46-66 שקל (500 גרם-קילו). יש גם סלטים וסנדביצ'ים יצירתיים (כ-30 שקל), פסטות (30-40) וקינוחים (כ-30). בואו נגיד שארוחת שלוש מנות ושתייה תעלה לאדם 100 שקל. עסקיות אין כאן, וחבל.

בחרנו לנו, שלושה גרגרני צהריים, כמה סלטוני פתיחה: קישואים עם ריבועי גבינת פטה, פלפלים עם גבינת פיקורינו, לבנה וסלט טבולה עם מולים. מי שמזמין ככה, אמרה לנו המלצרית, מקבל חמוצים במתנה. מכירים את המתנות שאין מה לעשות בהן? כזאת. החמוצים היו לכל שלוש הדעות בלתי מוצלחים, וראוי היה לקרוא להם "מלוחים". לעומתם, שאר הטאפס היו נחמדים. לא כאלה שזוכרים, כאלה שמנשנשים דרך אגב בדרך לעיקרית.

כאן הלכנו שלושתנו על שרימפס, כל אחד בכיוון אחר: בשמן זית ויין לבן; בחמאה ושום; בסויה, צ'ילי ושמן שומשום. השרימפס טריים, בשרניים ועסיסיים. כשעובדים עם בסיס איתן, לא מתמוטטים. הגרסה המעניינת, העשירה והפיקנטית ביותר היתה של הסויה, צ'ילי ושמן שומשום. השמן זית ויין לבן היתה עדינה והתאימה מאוד לפירות-הים הסימפטיים, והחמאה ושום היתה חביבה ומוכרת. אפילו מוכרת וצפויה מדי.

כליווי לשרימפס הזמנו צ'יפס - והצלחנו. צ'יפס יכול להיות גם נפילה. שלנו היה עבה, צעיר, מלא און ולא טובע בשמן. רוטב מיונז ופלפלים עשה אותו ממש שווה.

המפלצת המתוקה התעוררה בנו לקראת סוף הארוחה, אז הרגענו אותה בשני קינוחים ממשפחת הגופרה, היא הוופל הבלגי: אחד שוקולד, עם קצפת וניל, פירות יער ושוקולד חם, ואחד בננה, עם קרמל וגלידת וניל. שתי הגופרות התגלו כצדיקות: ופל טעים, ענוג ועשוי היטב, תוספות שמוסיפות, עושר קלורי שמח וטוב לב. שרק יהיה לדיזנגוף עתיד מתוק כזה.