יש חגיגה?

שרית המסחרית?

היום הונח על שולחני הדיסק החדש והמושקע של שרית חדד, דיסק שהצלחה או כשלון שלו, עשויים להשפיע באופן דרמטי על שוק המוזיקה הישראלי. חדד היא כיום האייקון המרכזי והבולט בשוק המוזיקה המקומי. ריטה, שלמה ארצי ויהודה פוליקר - שהאלבומים שלהם נשאו בעבר את השוק על כתפיהם, לא הצליחו לשחזר בשנים האחרונות את שיאי המכירות שלהם. למעשה, השלאגר העברי המקורי היחיד של התקופה האחרונה הוא הפרוייקט של עידן רייכל.

בעבר סיפקו ההכנסות מהאמנים המובילים חמצן רב לחברות התקליטים. עידן הזיופים, ההורדות מהאינטרנט ואולי גם חולשה מקצועית, הפכו את המשימה להגיע לשלאגרים היסטרים (נגיד פלטינה כפולה ומעלה  - כלומר לפחות 80 אלף עותקים), לכמעט בלתי אפשרית.

הפקת אלבומים לאמני הצמרת יקרה ביותר, והעובדה שהם לא הצליחו להרוויח, ולעתים אף גרמו להפסדים, פגעו קשות בתעשייה - גם באמנים מן הדרג השני והשלישי, שחברות התקליטים השקיעו בהם לא פעם בעקבות הרווח שהגיע מהאמנים המובילים.

לשרית חדד יש יכולת מוכחת לפנות לקהלים רחבים במיוחד, כאלה שבדרך כלל לא נקבצים סביב אמן אחד. על פי נתוני אקו"ם, שלושה מתקליטיה נמצאים ברשימת 10 האלבומים הנמכרים ביותר בעשר השנים האחרונות ("ילדה של אהבה", "כמו סינדרלה", "אשליות מתוקות")

חדד. השקיעה

גם באלבום הזה ניכר מאמץ ניכר לפנות לקהל רחב. כך למשל ניתן למצוא באלבום את סאבלימינל והצל ("הסוד"), עברי לידר (מילים ב"חום של תל אביב"),  אהוד מנור (מילים ב"פנויה לאהבה"), שלמה ארצי ("נמריא"), צביקה פיק ומירית שם אור ("רק אתה"), איתי זילברשטיין ומאיר עמר ("קמע", לחן ב"לבד", "במועדון"), שמעון בוסקילה (לחן ב"שלך לנצח"), Henree ("חגיגה", לחן ל"בחום של תל אביב", "אמונה") - וכמובן את התמלילנים הקבועים של הז'אנר יוסי גיספן (מילים ל"אבנים קרות" ו"שלך לנצח") ודוד זיגמן ("לבד"). גם הבחירה לסיים את האלבום מסתיים במחווה לנעמי שמר, בביצוע ל"לו יהי", מהווה סמן לכוונתה של חדד למקם את עצמה במרכז הקונצנזוס.

עם זאת, חשוב לציין, שהבחירה של חדד אינה מתרפסת ומתחנפת יתר על המידה. מהאזנה ראשונית ניכר שלאלבום יש סאונד עדכני, נוצץ ומדויק - ולעומת העבר ניכר בו שיפור של ממש בבחירת השירים. חדד היתה ונשארה מבצעת מרשימה, עם יכולת להלך על הקו העדין שבין שירת נשמה לשירת קלישאה. ההשקעה באלבום הזה, שיציאתו עוכבה לא מעט לצורך השלמות ותיקונים, ניכרת בכל פינה, החל מהעטיפה, דרך קובץ המולטימדיה המצורף וכלה באתר האינטרנט המרשים של חדד. לאור ההשקעה, כל תוצאה מלבד הצלחה מסחרית מסחררת, תהיה אכזבה ועלולה להנחית מכה קשה על התעשייה המקומית.

מה עושים עם הרדיו?

מוטב מאוחר מאשר אף פעם. השרה לימור לבנת נזכרה השבוע שגלגלצ היא בעצם סוג של מונופול, ופנתה בעניין למשרדי התקשורת והתמ"ת. ובאמת - הגיע הזמן לשנות את מפת שידורי הרדיו בישראל (וכן, תהיה בקרוב ועדה שיושבת על המדוכה).

המבנה של חלוקה איזורית פשט מזמן את הרגל. אין שום סיבה שלא יאפשרו לתחנות הקיימות להרחיב את תחומי המשדר שלהם ולהפוך לארציות, אם ירצו לעשות זאת. בין כה וכה שיטת הסינדיקציה המסורבלת מאפשרת זאת באופן חלקי. באותה עת - הגיע הזמן לאפשר הקמה של תחנות רדיו ייעודיות ומפולחות מבחינה מוזיקלית ותוכנית.

אם פעם חשבו שזמנו של הרדיו תם, היום ברור שיש לו תפקיד חשוב בהרגלי הצריכה והתרבות - ואזרחי ישראל מקבלים היום רדיו לא מספיק איכותי, לא מעט בשל המבנה המסורבל שהגו הרגולטורים שהקשה על התחנות להתפתח מבחינה כלכלית. בשנים האחרונות כמה מהן נחלצו מהבעיות בהן היו שקועות ויצרו לעצמן מיתוג משלהם (103 תחנת דיבורים, 99 משדרת לצעירים, 102 להיטי מיינסטרים וכו'), אבל המגבלות האיזוריות עדיין מונחות על אוזני הצרכנים כמשקולות.

למה לא להמשיך?

שני ערבי הוקרה נערכו השבוע, האחד לנעמי שמר בפארק הירקון והשני בקיבוץ משמרות למאיר אריאל. לצד ביקורת כזו או אחרת על תכני המופעים, אין ספק שהם זכו להצלחה גדולה. למופע בפארק הגיעו רבבות (והמשדר בערוץ 1 גרף רייטינג גבוה: 13.9%), לקיבוץ משמרות הגיעו אלפים ומאות נאלצו להישאר בחוץ.

הערב לזכרו של אריאל נערך בפעם החמישית והפך כבר למסורת, אבל ייתכן שזו הפעם האחרונה. אלמנתו של הזמר, תרצה אריאל, אמרה כי הביקורות שדיברו על "הנצחת יתר", גורמות לה לשקול לוותר על הערב בשנה הבאה. 

ובכן, הערב המקסים במשמרות הוכיח שלמרות הביקורת - שממנה יש ללמוד ולהשתפר - הקהל לא קץ באירוע ההוקרה הזה. נוכחותם של אמנים כה רבים, מוותיקים כמו שלום חנוך וחנן יובל ועד לחדשים כמו רונה קינן ואלג'יר, והאושר הרב שהיה נסוך על פני המשתתפים - שלחו מסר ברור למארגנים: ניפגש שוב בשנה הבאה. ואותם דברים אמורים ביחס לשמר - יש אמנם מקום לשיפור רב, אבל בשנה הבאה, באותו מקום, הרבבות שהגיעו ישמחו לבוא שוב.