טאבולה ראסה: מחכים לגיבוש

החלל המרווח, העיצוב האלגנטי והתאורה הקלאסית, כותלי האבן, סיפון העץ וגביעי היין, היו כולם תפאורה הולמת למפגש המחודש עם הסוכריה המשפטית, שמאז סעודתנו האחרונה השתדרגה להיות סוכריה משפטית-תקשורתית-ייעוצית, כפי שמלמד כרטיס הביקור החגיגי שלה.

גם כרטיס הביקור של "טאבולה ראסה", שם התרחש המאורע, מצביע על בינתחומיות, שלא לומר בעיית זהות: בית יין, שהוא גם מסעדה איטלקית, שהיא גם מסעדה ים-תיכונית. לא תמיד ברור מה "טאבולה ראסה" רוצה להיות. לפעמים זה מפריע, לפעמים פחות.

המלצרים האדיבים והחביבים - אגב, כולם היו בנים - הפגישו אותנו עם הפתיחה, שמחירה שמונה שקלים, והיא מכילה סלסלת לחמים לא רעים (חיטה מלאה, בריוש וגריסיני), מים מינרליים במזיגה חופשית (רעיון גדול הראוי לחיקוי) ושלושה מטבלים - צ'רשי (סלט דלעת ממוצא טריפוליטאי, שאני מעדיף חריף בהרבה), חומוס ושעועית, סלסה עגבניות עם פסטו. מהסיפתח הקטן והחינני התקדמנו לאנטיפסטי. כאן מדובר במבחר מנות משתנות, שמספקות בהחלט שני סועדים, ושמחירן הכולל - הנמוך והנדיב מאין כמוהו - 28 שקל. הסוכריה ואני השתלטנו על סלט שעועית, לביבת כרישה עם שרימפס, לביבת תרד, פטריות בתחמיץ, חציל קלוי על יוגורט, כבדי עוף וסלט פלחי סלק מעוטרים בצנוברים. איכות המנות נעה בין סימפטית לגבוהה, ובשיקלול כל הנתונים, היה זה השלב המוצלח בארוחה.

והיא נמשכה. "חזית פרגית באסקלה ברוטב מרסלה וצ'ילי מתוק" (65 שקל) היתה מעניינת יותר מסתם פרגית, בעיקר בזכות יין המרסלה המתקתק שבו השתכשכה. מנה טעימה, אבל לא כזו שמתגעגעים אליה. היא לא באה על מצע ריזוטו, כמובטח, אלא בליווי פירה - וזאת לטובה, כי הפירה היה מעל הממוצע, ואילו הריזוטו, שהגיע כבונוס בצלחת צדדית, היה כישלון: גושי, תפל, לא רטוב כריזוטו אמיתי, מיותר.

לגבי הפסטה (רדיאטורה גבינות עזים וכרישה ברוטב שמנתי, 40 שקל) התעורר ויכוח: לטעמי היתה שווה, בזכות סלילי הפסטה אל-דנטה, הטריים והמתנגדים ללעיסה, ובזכות גושון גבינת העיזים והקצח שהונח ממעל, לפירוק עצמאי. הסוכריה, דעתנית וביקורתית כדרכה, חרצה שהפסטה משעממת ולא מלהיבה, אבל מה, בכל זאת סוכריה, וכשהמלצר בא והתעניין, אמרה שהכל יופי, תודה.

לעת קינוח השקנו שני גביעים שהצטיינו באסתטיקת ההגשה: טירמיסו מוצלח, עדין ומאוזן בטעמיו, ומוס שוקולד עם קראנץ' אגוזים, שהיה מעדן חלב סתמי, כמו המוכנים, בתוספת מגע אלכוהולי (25 שקל כל אחד). אפרופו אלכוהול, המקום אכן ניחן במבחר יינות נאה שמחיריו נוחים, ומתוכו שלפתי כוס (ואחר כך עוד אחת) קברנה סוביניון רזרב של קסטיליו דה מולינה הצ'יליאני (18 בלבד).

שלב הסיכומים. טעים? בדרך כלל כן, נחמד. יקר? בסך הכל לא נורא, ממוצע. נעים? מאוד, שכן האווירה טובה, עיצוב הפנים מושקע והשירות מצוין. ועדיין, משהו חסר, משהו לא מתחבר. אולי כי המסעדה ענקית והסועדים הלא רבים נבלעים בה. אולי כי היא לא לגמרי מאופיינת באישיותה ובסגנונה. ואולי היא פשוט חדשה, ובהמשך תתגבש לה. נראה אותה.

טאבולה ראסה, מנחם בגין 37, תל-אביב. טלפון: 6247640 -03