דילמת הדייט הראשון

השבוע קבעתי עם מישהו בבית קפה קטן בתל אביב. אני הקדמתי והוא איחר, וכך היו לי 20 דקות להתבונן מהצד בזוג בני עשרים ומשהו, שהיו הסטריאוטיפ של בליינד דייט. היא, רזונת וחמודה, עדינה מאוד ובאופן כללי מזכירה את אמא שנות השישים של מייקל ג'יי פוקס ב"בחזרה לעתיד"; משהו דמוי מרי סטינבורגן. הוא, אם לסכם במילה אחת - היה בוק. היא שתתה תה, הוא שתה היינקן מהבקבוק. הרגליים שלה היו מתחת לכסא שלה - גם הרגליים שלו היו שם. היא ישבה זקוף, קצת מתוחה - הוא היה זרוק לאחור על הכסא. הוא דיבר בפלאפון - היא מוללה במבוכה שקיק סוכר.

המזל שלה היה שהם קבעו בבית קפה.

היו ימים שבהם הייתי יוצא פה ושם ל"פגישות ראשונות", ואז לפגישות שניות וכן הלאה. לא היו הרבה "וכן הלאה" אלא יותר "ראשונות", אבל פה אני מרגיש שאני גולש יותר מדי לפסים אישיים. בכל אופן, בבליינד דייטס לא היתה דילמה. היינו קובעים במקום "קצר" כמו בית קפה.

הדילמה לא היתה בפגישה ראשונה או בפגישות בהן חברים היו מביאים חברה. הבעיה היתה בפגישה השניה, אם לצאת לארוחת ערב או לסרט (סרט היה בשביל שפנים), ואם לארוחת ערב אז איפה, בבית קפה או מסעדה ממש. בפגישה שניה כבר היית אמור להיות יותר נינוח. כבר לא הסתפקת בתה או בדרינק, אפילו בירושלים, והכיוון הכללי היה ערב נעים, רצוי עם סיומת ארוכה ולאחריה ארוחת בוקר.

היות ובזמני הדעות עדיין היו חלוקות לגבי "מי מזמין", לא רצית להראות קמצן ולהזמין אותה שוב לסנדויץ', ולכן הפשרה הרווחת היתה שאפשר ללכת למסעדה "קלה" - משהו שבין קפה מפותח למסעדה ממש, מקום בדרגת נוחות בינונית. נוחות גבוהה ממילא אפשר היה רק אצל מואיס פאר, או בלאונג'ים של בתי המלון, אבל למי היה כסף בשביל מואיס, ולבתי המלון רק הדתיים היו הולכים, ולהפריע זה לא יפה.

אז הייתם יוצאים, מגיעים ומתיישבים. הכל היה סבבה, עד השניה שבה צריך להזמין. היא לא היתה ממש רעבה, אתה ממש כן, היא רצתה רק סלט, אתה רצית מינימום חזה עוף. רצית להשקיע? רצית ערב ארוך? לקחתַ אותה למקום קצת יותר גדול ונח, עם תפריט מגוון?

חבר שחזר מניו יורק סיפר לי שבנושא הזה באה כנראה גאולה לעולם. המילה האחרונה שם ובמקומות אחרים בארה"ב היא dessert lounges. במילים אחרות, מקומות, או חלקי מסעדות, שבהם מגישים רק קינוחים, ואולי קוקטיילים, יין ובירה. הרעיון הכללי היה למשוך את הקהל המבוגר יותר, שיוצא מהצגה או מסרט. קהל שלא רוצה לגמור את הערב עדיין, אבל ממש לא רוצה לשבת בבר או להזמין ארוחה מלאה במסעדה. מי שמכיר את בתי הקפה בארה"ב יודע שאלה לא מקומות שדומים לבתי הקפה שלנו, או לבתי הקפה באירופה, ולכן הם לא נתנו תשובה הולמת ל"מצב". במחשבה שניה, גם בארץ, מספר בתי הקפה שנח להעביר בהם יותר משעה הוא לא גדול.

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. הלאונג'ים האלה התחבבו מאוד על יוצאי הפגישה הראשונה, שעכשיו יכולים לקפוץ ישר לקינוח, ומשם הביתה או למיטה. אפשר לשמור דיסטאנס, ואפשר להתקרב: מצד אחד אתה יכול לקבל רק קפה ועוגה, או פטיפור קטן, ומצד שני - פונדו שוקולד זוגי. המקום שקט ואפשר להעביר בו ערב בלי שהאוזניים והריאות יתמלאו ברעש ובעשן. המושבים מרופדים, ובמקום כסאות יש כורסאות ויותר פינות מאשר חללים מרכזיים, ובעלי הבית לא דוחסים את האורחים ומכריחים אותם לשפשף מרפקים עם השכנים. ההרגשה היא שאתה משקיע.

המקומות האלה מפצים גם את המסעדן. המחירים לא זולים, אבל מצד שני, האורחים עדיין לא חייבים לשלם על ארוחה שלמה ויכולים לשבת באגף של מסעדה, באוירה יותר מפוארת, ולהרגיש כמו בני אדם.

למה אני קורא "להרגיש כמו בני אדם"? קחו למשל את המסעדה של דניאל בולו בניו יורק. אתה לא יורד שם מ- 200$ לזוג במקרה הטוב. לעומת זאת, אפשר לבוא ללאונג' שלהם, להתלבש על קינוח וקפה, ולגמור ערב בשלושים או חמישים דולר לזוג. השקעת? בהחלט. שימחת את זוגך-זוגתך לערב במסעדה מפוארת? אפשר לאמר. הרגשתם סבבה? אני חושב שכן.

לעומת זאת, אם זה יותר מדי כבד ומחייב, תמיד אפשר ללכת לצ'יקלישיוס, שהיא ממש מוקדשת לקונספט, ולאכול תפריט קינוחים ב-12$ בלבד. מרגישים ממש היפ ואין, צעירים וקלים, ואפשר להעביר שם ערב שלם. בכל מקרה, אם נפלתם ואם לא נפלתם, תמיד זוכרים שאכלתם כבר את הקינוח, ולכן אין טעם להשאר. שבעים לא יוצאים מהעניין הזה, אבל זאת הרי לא המטרה. המטרה היא לקפוץ ישר אל הקינוח וממנו - למשהו אחר.

פונדו שוקולד טובלרון

מקורו של הפונדו הוא בשוויצריה. את פונדו השוקולד הראשון המציא אמנם שף שוויצרי, קונרד אֶגלי, אבל זה היה בניו יורק, כשעבד ב-Chalet Swiss. אחד המתכונים הטובים שאני מכיר לדבר הזה, הוא המתכון הבא, ממגזין גורמה האמריקאי, שיש בו טובלרון. האגוזים והנוגט עושים הרבה הבדל. נסו לטבול בו לא רק פירות, אלא גם לחם שאור חמצמץ, עוגיות ומרנג.

חומרים:

6 כפות שמנת מתוקה

3 כפות דבש

200 גרם טובלרון כהה. אם אין לכם, חפשו שוקולד מריר מאיכות טובה, עם אחוז מוצקי קקאו גבוה. הוסיפו בערך שתי כפיות של אגוזים שבורים.

1 כף קירש (ברנדי דובדבנים)

כמה טיפות של תמצית שקדים, או קורט אבקת צ'ילי

פירות שונים לטבילה: פלחי תפוז קלופים (ללא הממברנה העוטפת), קוביות מנגו יפות, בננה או, כאמור, עוגיות, לחם, או מרנג.

הכנה:

1. בסיר לא גדול, אבל כבד - לא אלומיניום פשוט - מביאים תוך ערבוב את השמנת והדבש לגבול רתיחה. מוסיפים את השוקולד וטורפים הכל עד שהשוקולד נמס.

2. מסירים מהאש ומערבבים פנימה את הקירש ותמצית השקדים. מעבירים לסיר פונדו ומגישים.

אם אתם רוצים את המתכון המקורי של אגלי, השתמשו (לארבעה) במרכיבים הבאים:

250 גרם טובלרון, שבור למשולשים

1/2 כוס + כף שמנת מתוקה

2 כפות קירש, או קוואנטרו

בשלו את כל המרכיבים יחד, על להבה נמוכה, עד שהשוקולד נמס והתערובת אחידה. אם אתם לא בעניין של פונדו, הרי שהגנאש הזה יתאים מאוד לקינוח של פחזניות בשוקולד (וקצפת).