עין-קאבו: מעיין גנים סמוי

זה באמת לא חשוב אם אין אנו יודעים מי היה שייח מוחמד המנוח ואימתי חי, שהרי כמותו - פותחי רחמים, מפרי בהמות-בית וקרקע זיבורית, מורידי טל ומטר בעתם, מרפאי שכיבין מרעין ומעלי ארוכה למורסות הנפש - יש בארצנו סחופת הקודש וידועת הנסים למכביר, מהם דוברי לע"ז בלבד, מהם דוברי ל"ק ומהם גם כאלה וגם כאלה.

מכל מקום, אחד מהם נקרא שמו על בית אבן עתיק ונאה למראה שזמנו מימי רומי הרשעה, דורות רבים טרם שבאו הישמעאלים לשלוט בארץ. עם שנבנה נועד מן הסתם להיות בית מידות של בעל בעמיו, איש שהיו לו גנים מושקים לשובב כל עין, וערוגות ירק, ומעיין גדול שפיכה בנחלתו. הדעת אף נותנת שעת שבנה את הבית הקיפו גם בעצי פרי ובעצי סרק לנוי ולנחת הרוח, כדרך שהיו שועי העולם העתיק נוהגים באותם ימים.

את נווה הנחת הזה בנה העשיר עלום השם בעיבוריה של עיירת היהודים קובי (מעולם לא הצלחתי לדעת אם יש לבטא את ה-ב' בשם המקום בחיריק, בצירה או בפתח, אך לעצם העניין אין זה מעלה או מוריד דבר). שמה של אותה עיירה של יהודים נתגלגל לספרות חז"ל יחד עם שכנותיה - צום וביתר, שהיו שלושתן עיירות שפרסומן הגדול בא להן בשל חורבנן הנורא, בעטיו של בן כוזיבא. אותו עריץ נטל לעצמו את התואר 'נשיא ישראל', משל היה גדול בתורה ואיש סנהדרין, ובשמו של אותו תואר הרים ידו במלכות הרשעה ומיד שלחה זו את קלגסיה והשחיתה את העם והארץ.

הדעת נותנת שגורלה של אותה אחוזה נאה ומשובבת לב למרגלות הגבעה של קובי היה כשל כל בתי האב של יהודי הר חברון - או שנשרפה או שנהרסה עד דק, ובעליה קיפח את חייו, או שיצא לעבדות או לגלות וכבוד נשותיו היה למשיסה בין רגליהם של קלגסיו של אדריאנוס שחיק עצמות, קיסרה של רומי.

מחסה לשוחרי אהבות לילה

שנים שהמקום עמד בשממונו, עד שבאו אחרים לקומם את האחוזה. כיוון שאחרי החורבן שהמיט בן כוזיבא על הארץ אסור היה ליהודים לשבת בהרי ירושלים, מי שהחיו את החווילה היו בני עם לועז. אלה, משקיבלו על עצמם את דתם של הערביאים שבאו מן המדבר והחלו מקדשים את שמותיהם של גדולי בעלי ניסיהם, עמדו וקראו לבית האבן העתיק והנאה בשמו של אותו שייח מוחמד.

גם הכפרים אשר בנו על חורבותיהן של צום וקובי וביתר נקראו בשמות המוכרים - א-צום, קאבו ובתיר. משחולקה הארץ במלחמת העצמאות בינינו לבין מלך הבדואים מירדן, נותרה בתיר בצד הערבי. אנשי א-צום וקאבו, שנמצאו בצד היהודי, הונסו באותה מלחמה וכפריהם נעלמו מעל פני האדמה כאילו לא היו. רק שרידי גדרות אבן ובוסתנים, שרק יודעי ח"ן מכירים, נחבאים היום בין עצי חורשות האורן שהקק"ל נטעה על גיא החזיון של קאבו. חורבותיה של צום עוד חשופות לעין השמש, אלא שאפילו בית אחד לא נותר על עומדו שם, ורק בית מנוחתו של אחד, שייח מרזוק, עדיין נחבא בסבך החורש הקרוב על פסגת הר גיורא.

'שייח מוחמד' נשכח והפך לבית, שבימים שבטרם התקוממות הפלסטינים היה מחסה לשוחרי אהבות לילה מבוישות, הרחק מעין רואים. הבוסתן הנפלא שלידו העלה שיחי פרא ומטפסים ופטל סבוך ונורא שדקר את כל חומדי פירותיו עד זוב דם.

כל מי שידע פעם את מקום הבוסתן היה בא אצלו, אך דבר ראשון לעשות כאן היה להיכנס אל בית המעיין העתיק, אשר ייתכן וימיו אף קודמים לימי "קברו" של השייח, והא עוד מימי מלוך המלכים לבית דוד בהרים האלה.

עין קאבו, כפי שקוראים אותו הכל, הוא מעיין גנים אמיתי, שכמותו היו חוצבים אבותינו בהרי ירושלים, כבמקומות אחרים גם כן. תבניתו של זה היא הסלע הרך האוצר מים, שחלחלו אליו עם גשמי החורף. כדי להגביר את שפיעתם בקיץ היו החקלאים מכים בסלע ומוציאים אותם ממנו בחציבת נקרות ונקבות. המים הלכודים בסלע, אשר הומשלו במזמורי האהבה הגדולים של שיר השירים ל"גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום, שלחיך פרדס רימונים" וגו', היו מתנקזים אל החללים הנקובים, נלכדים בבריכה ומשם מוזרמים במידה ובמשורה אל בתי השלחין - הם ערוגות הירק הנודעות של ההר, ולאו דווקא אל שדיה המפוארים של מושא האהבה מן התנ"ך.

עין קאבו אפוא, הוא בית מעיין כזה, שכולו סמוי מעין רואים. בריכתו חבויה בתוך מבנה אבן דל מראה מרחק של כלום משייח מוחמד "שלנו". בימים של ברכה עולה הבריכה הסמויה על גדותיה ונותנת מימיה אל תעלה היוצאת לבריכה קטנה בשולי הבוסתן הנטוש.

בשנים האחרונות הכשירה הקק"ל את המקום לחניית מטיילים, הדבירה את הפטל וניקתה את ביתו של השייח מסימני האהבים שמותירים אחריהם בדרך כלל מי שנזהרים בבריאותם...

איפה זה