כצנלסון 49: הבגדים של לני

גוצ'ה מהפיצוציה יושב עלי כבר חודש שלם ומאיים שאם אני לא אשים את הראש של לני מהבגדים באינטרנט, הוא ינעל אותי בתוך המקפיא של הגלידות. הסברתי לו שאני אגיע גם אליה בתקופה הקרובה, זה רק לוקח קצת זמן, כי יש די הרבה אנשים ברחוב וצריך גם לעבוד, לראות את האישה ולהספיק לעשות קניות בסופר לפני שהוא יסגר.

- "לא מעניין אותי, אתה הולך שמה ואומר גוצ'ה שלח אותך", הוא צועק בקול ומצביע לעבר החנות מעבר לכביש. כשאני חוצה את מעבר החצייה. קולו של גוצ'ה רודף אחרי.

- "מ-ה-ר, מ-ה-ר, לפני היא סוגרת!".

עמודי החשמל קורסים ברחוב. הכל מאהבה.

כשנכנסתי ל"ללניה", חלפו להן מספר שניות עד שהעיניים שלי התרגלו לרמת הצבעוניות בחנות. לני גרינברג, בת 35, יושבת על שרפרף גבוה מאחורי הדלפק ומשקיפה על הנעשה ברחוב. הבגדים סביבה נחים במדפים ועל הקולבים. שבע וחצי בערב, אוטוטו סוגרים.

תשב, תירגע

-  "את מספקת מקלט הגנה מפני גרוזינים זועמים?", אני שואל ומוחה את הזיעה מהמצח. 

- "מה ביז'ו רוצה ממך?", היא צוחקת. "שב עליה" ומצביעה על כורסא שמנמנה וחבוטה במרכז החנות. "היא תרגיע אותך".

אני מתיישב על הכורסא ותוך מספר שניות הופך לגוש מרגרינה נוזלי. אין דאגות, אין פיגועים, אין עוני במדינה. הכל מושלם.

- "זהו. אני לא  קם ממנה עד מחר בבוקר", אני לוחש בעונג. 

-  "כולם אומרים את זה", לני מחייכת. "זאת כורסא שקניתי בדיל היסטרי בשוק הפשפשים והיא הפכה להיות כורסת הפסיכולוג. אנשים נתקעים בה, לא מוכנים לזוז, נרדמים בה בכיף", היא מגלה. "ישבו בה לפחות 2229 אנשים ואחת מהם אפילו כמעט ילדה לי פה".

"ללניה" סוגרת כבר שש שנים שלמות בכצנלסון ונראה כי לני מאושרת מהעניין.

- "ברוך השם אני ישנה טוב בלילה. אני לא במינוסים. טפו, טפו, טפו", היא ממהרת למצוא מדף עץ קרוב. "חנויות נסגרות ונפתחות פה, אני שומרת על רגיעה, שלא יהיה מוטרף. אני לא אתנגד שיום אחד מדונה האלילה תלבש את הבגדים שלי".

אחותה של לני, ליאת גרינברג, 32, עומדת בכניסה לחנות. לני עורכת היכרות בין שנינו.

- "אני צריכה לזוז עוד מעט", אומרת ליאת ומתכוננת להמראה בחזרה לחיפה. "מחכה לי ילדה בבית". 

מסתבר כי השתיים הן לא רק אחיות ,אלא גם שותפות בעסק המשפחתי.

שתיהן לבושות באותו סגנון צבעוני, זרוק אך אלגנטי וזה המקסימום שאני מוכן להרחיב על ענייני ביגוד, גם כך אני עיוור צבעים.

זו ילדותי השניה

השתיים גדלו בקריית חיים. לני היא ילדת הסנדביץ' במשפחה וליאת היא בת הזקונים. "אבא היה איש עסקים ואמא עקרת בית".

לני נשאבה לעולם האופנה כבר מגיל צעיר. "אני רק נזכרת בכל הבגדים שהרסתי להורים שלי ואני חוטפת חום. תמיד הייתי עם מספריים ביד, גוזרת, חותכת, עושה דברים ביזאריים. אתה צריך לראות את כמויות הבגדים הענקיות שהייתי קונה בשוק הפשפשים ומביאה אותם לאמא שלי כדי שתכבס. אי אפשר היה למצוא אותי בחנויות הבגדים הרגילות".

- "ואיך הגיבו ההורים לתחביב ההרסני?", אני שואל.

לני קורצת לליאת.

- "אני הייתי הילדה הרעה בבית, אז נתנו לי יד חופשית. לא הגבילו אותי. רק תן לי לחזור לתקופה של שוק הפשפשים האותנטי בחיפה, אני מתגעגעת לכל המוכרים הזקנים, לבגדי התחרה, לג'ינסים המשופשפים".

את מכונת התפירה של אמה, היא מיהרה לשריין לעצמה.

"התחלתי בקורס למלאכת יד, הייתי תופרת שרוואלים, צובעת אותם עם גיגית ומבלגנת את כל הבית. אין לי מושג איך אמא שלי סבלה אותי. אני גם לא הילדה הרגילה שאפשר לקחת אותה לקניות בחנות מותגים. תמיד העדפתי ליצור את האופנה בעצמי".

- "ההורים שלך לא רצו שתלמדי מקצוע מסודר?". אני מוצא את עצמי שואל בטון פולני משהו.

-  "לא היה אצלנו כאלו דברים בבית. נתנו לי לגדול עם העולם הפנימי שלי אפילו שלא הייתי תלמידה טובה. תמיד עניין אותי יותר לעשות בגדים מאוד תיאטרלים, רקמות. בסוף התייאשתי מהחוגים והחלטתי ללמוד הכל לבד".

הנחיתה בעיר הגדולה

לאחר שלני השתחררה מהצבא, היא התעופפה לטיול ארוך במזרח שנמשך שנה. "מתוכו עבדתי חצי שנה ביפן ואז חזרתי לארץ. זה די קשה לחזור מיפן לפרובינציה בקריות, אז החלטתי לעבור כמו כולם, לתל אביב. כבר אז היתה לי תחושה שיש פוטנציאל במזרח לבגדים, אבל שכחתי מזה והעדפתי לעבוד וללמוד".

תל אביב הצליחה להחזיק את לני כמעט עשור ובמהלכו היא למדה צילום  ("אני לא מסתדרת עם המצלמות הדיגיטליות. קצת תקועה מאחור בעולם המחשבים. מתגעגעת למצלמות הגדולות של פעם"), התנסתה בלימודי בימוי והפקה באולפני הרצליה ("בתקופה של יגאל שילון"), אבל עדיין לא הצליחה למצוא את עצמה.

דגים בעולם התחתון

את תקופת הלימודים היא מגדירה כהזויה ביותר. "הייתי צריכה כסף מזומן, אז החלטתי למכור דגים בשוק התקווה והיה קצת אקשן עם איזה מאפיונר שהחזיק בסטה של דגים מסריחים", היא נזכרת בחיוך. "הייתי מגיעה לשם עם האופנוע שלי, מעמיסה דגים לאולמי חתונות ומפקחת על כל הנהגים הרוסיים, שהיו קצת מסטולים. זה היה עולם מוזר, חשוך שבא לך להציץ בו לכמה חודשים. אחרי זה פרשתי, לא יכולתי להתמודד עם הריח. זה נדבק בכל מקום בגוף". 

בתום תקופת הדגים, היא עבדה כמרכיבת תפאורות בתיאטרון ואף עבדה בשליחויות. "הייתי נוסעת לבאר שבע בשביל חמש דקות, כדי להחתים אנשים בבית המשפט וחוזרת לתל אביב".

כשניסתה את מזלה בתעשיית הקולנוע, היא מיהרה להבין שאין לה עתיד בתחום. "הייתי טובה, עשיתי הלבשות בכל מיני סרטים וסדרות, אבל כשקלטתי שצריך ללקק שם ליותר מדי אנשים, הרמתי ידיים. אני לא הטיפוס שאנשים יגידו לו מה לעשות".

סיפורי בדים

בסופו של דבר, לני חזרה לתחביב המוכר. "הייתי קונה בדים מנחלת בנימין ומייצרת לבד את הכל. מצאתי תופר נחמד בשוק הכרמל והוא היה עושה לי בגדים בסגנון סן טרופז, רחבים וצבעוניים. הנקודה היא שהייתי עושה כל פעם רק דגם יחיד, הייתי מוכרת אותו לחברות שלי ואז גיליתי שזה מתחיל להמכר בכמויות, בעיקר בפסטיבלים".

המהפך הגיע כשאחותה ליאת, המריאה לטיול למזרח ושיחזרה כמעט במדויק את מסלול הטיול של לני.

"אמרתי לה שהיא חייבת לשלוח לי משם בגדים. ראיתי אנשים חוזרים מהודו עם בגדים שתמיד קנינו בלונדון. היא שלחה לי חבילה קטנה של בגדים, מכרתי אותה בפסטיבל כרמיאל וראיתי שזה נחטף במהירות".

לקראת סיום הטיול של ליאת, לני המריאה לבקר אותה בתאילנד ולאחר חודש של בילוי משותף, הם הביאו את ההורים כדי שיראו את ליאת. "הם שרדו איתנו שלושה שבועות וחזרו לארץ כשנטרפה דעתם. הצלחתי לשכנע אותה לחזור להודו, למרות שהיא לא סבלה את המדינה ומאז אנחנו בקטע". 

"הודו היא ארץ האגדות מבחינת מסחר וחומר גלם", אומרת לני. לאט לאט, התחלנו להזרים משלוחים קטנים בדואר לחברים בארץ, עברנו למכירות בקיבוצים, מושבים, בבתים פרטיים ולבסוף, התחלנו לשווק בחנויות".

לני התגוררה אז ברחוב מאז"ה בתל אביב. "זה היה בדיוק כשהתחילה התקופה "המגניבה" של שינקין, לא כמו היום, שהוא מזכיר יותר את אופנת עזה", לני צוחקת. "היה לי מעמד ארוך וגדול בבית, כולם היו לוקחים את הדברים הכי מדליקים ומגניבים לחנויות, ואני הייתי נשארת עם כל הבגדים המכוערים".

מעודדת מההצלחה, לני החליטה לפתוח חנות בעצמה. הניסוי הצפין לקריות והחנות הראשונה, נפתחה בתוך מספרה. "זה היה סוריאליסטי לגמרי, כל הנשים במספרה עולות עם הצבע הטרי בשיער וקונות בגדים". 

"גדלנו לאט לאט", אומרת ליאת, "עברנו לחנות ליד גדולה יותר ובינתיים, לני התחילה לנסוע בתדירות גדולה יותר להודו וממש לעצב שם את הבגדים".

השיבה מהודו

"יש לנו שם מתפרה ואני קונה הכל", אומרת לני. "זה הטריפ שלי, מהרגע שאני מציירת את הסקיצות, עד לבחירת הבגדים, הכפתורים. זה טירוף בהודו, ריקשות בכל מקום, עולם שלישי אבל עם מבחר עצום של בדים שיכולים לסחרר אותך לגמרי".

השתיים מתקשות להשאר באותו המקום יותר ממספר שניות, הן משוטטות בחנות, מודדות בגדים ומסדרות את הסחורה על המדפים. 

"פעם בכמה זמן היא באה לכאן, לבקר", אומרת לני. "יש לי מזל שיש לי אותה. אנחנו משלימות אחת את השניה ותודה לאל, יש לנו גם טעם דומה בבגדים".  ליאת אחראית על הסניף הצפוני, מטפלת בכל ענייני הכספים. "היית מאמין שיש לנו אפילו חשבון משותף? עד כדי כך אנחנו ביחד". אומרת לני. אני מספיק לצלם את ליאת לפני שהיא נפרדת מלני לשלום.

פותחים את כצנלסון

לפני שש שנים, לני מודה כי היא לא שמעה בכלל על גבעתיים. "זה היה מקום שכוח אל מבחינתי, אולי רק חברה אחת שגרה כאן והסיבה היחידה שהקמתי את החנות, היא כדי להשאיר חבר מאוד טוב בארץ שכל הזמן נסע ולא ישב במקום".

לאחר שהחבר איתר את המקום לחנות והוצע לו להצטרף כשותף, הוא הסכים ו"ללניה" נפתחה. 

"טחנו חודש של חיפושים אחרי השם הנכון ושברנו את הראש. לא רצינו שם של חנות בסגנון Full Moon, שיחשבו שאנחנו פריקים רוחניים. היתה לי חברה שכל הזמן קראה לי בצחוק "לני-ללניה", אז החלטנו ללכת על זה. יש לו צליל סבבה, לא מוגדר, מסתורי". 

כשלני הגיעה לרחוב היא הרגישה כמו חייזר מול החנויות "הנורמליות" שהיו בכצנלסון.

"כולם שאלו אותי למה אני פותחת את החנות דווקא כאן. בזמן שהפועלים עבדו, שמעתי אנשים מתלחששים על ''המוזרה הזאת עם הבגדים העוד יותר מוזרים'. ממש ריחמו עלי פה ברחוב", היא צוחקת. "אחרי מספר חודשים השותף עזב ואני נשארתי כאן עם עצמי".

"חצי שנה לא דיברתי כאן עם אף אחד, הייתי מאוד מרוכזת בשיפוץ החנות, בנינו הכל לבד, בלי מעצב שיסחט מאיתנו כסף, הכל באיזי. אני חושבת שפרסמתי רק פעם אחת בעיתון המקומי בכל התקופה שהחנות קיימת. גיליתי שהבגדים עושים את העבודה לבד".

נשים ובגדים

לני גוררת אותי ברחבי החנות ומראה לי שמלות רקומות. "אני מעדיף ג'ינסים", אני מקניט אותה.

"הריגוש הכי גדול שלי זה לקחת מישהי סופר מרובעת ולהפוך אותה למישהי פתוחה, צבעונית. אתה רואה איך שזה עושה לה טוב, היא מגיעה שוב ושוב, אתה אומר לעצמך ששינית לה את החיים, היא מאושרת, כולם מחמיאים לה. זה מדהים הכח של הבגד".

ההנאה של לני היא בעיקר מהיצירה של הבגדים ומהעובדה שהיא יכולה לראות את הלקוחות שלה הולכות עם הבגדים ברחוב. "זה בדיוק כמו הפרויקט שלך עם האנשים, אתה רואה אותו נבנה לאט לאט וזה נותן תחושת סיפוק גדולה".  

חלומות

למרות שלני מודה כי היא מבלה יותר מדי שעות בחנות ("גם ככה אני גרה פה בכצנלסון, חייבת להתאוורר לפעמים"), היא מוצאת זמן לבלות בים, להפגש עם חברות ואפילו ללמוד קצת קבלה. "בגלל זה אני מבסוטית מאסתר", היא מחייכת ומביטה על תמונתה של מדונה התלויה על הקיר. "אם היא תבוא לפה, אני אעשה לה מחיר טוב".

"אני חולמת שיהיה לי מספיק שפע ואני אוכל להשפיע איתו, לעשות טוב לאנשים. החנות הזאת עושה סבבה לאנשים". היא אומרת ומתחילה לארגן את החנות לסגירה. "אני יכולה ללכת לטייל עד אין סוף בשווקים בין כל הבגדים. אולי פעם אני אנסה לפתוח בוילג' בניו יורק חנות כזו, לראות איך זה ילך בארץ אחרת". 

המוכר מחנות הגלידה הסמוכה נכנס בסערה לחנות וסוגר אחריו את הדלת. "אני חייב את הכורסא, לני, חייב אותה". אומר ומתרסק על הכורסא התמימה. "רק קצת שקט, רק כמה דקות מכל הרעש בחוץ".

לני מחייכת. "אמרתי לך. אנשים לא יכולים לעזוב אותה".