שאנטי שאנטי בלגן

בבוקר, על הרציף, בתחנה הקטנה של הוֹסְפֶּט, שמחתי שהלילה עבר. שכרנו אוטו-ריקשות שחצו עיירה הודית מבורדקת, ועלו על הכביש המבוקע להאמפי. שמרנו לעצמנו את האמפי. מקומות שאומרים עליהם שהם טובים הם בדרך-כלל טובים, ולאלה שסיפרו על האמפי היה קשה להסביר למה זה כל-כך נפלא, מה שהכריח אותנו לנסוע ולראות. היתה לנו ציפייה בבטן. לכולנו. האמפי היא אמצע הודו. לא צפון, לא דרום, לא ליד החופים ולא בהרים. הבטן. עצים לאורך הכביש הלא-עמוס. יש משהו בנוף ההודי שמקבל אותך פנימה ברכות, למרות הנוקשות של השיחים הקוצניים, של הסלעים האפורים והאדומים. הגודל אולי. נוף ענק.

כביש קטן התפצל מהכביש הראשי וחלף בין מטעי בננות ירוקים מאוד, עבר מתחת לשער מפואר, טיפס על שלוחה מאורכת שמשני צידיה מבנים עתיקים עטופים בפיגומי במבוק של משפצים, וגלש למטה, אל מגרש חנייה לאוטובוסים שמעבר לו נמתחה עיירה של רחוב ראשי אחד עם שוק קטן וסניף דואר מתחת למקדש גדול ופעיל. בין הרחוב לבין הנהר הצטופפו בתים, חנויות, מלונות ומסעדות. לא צפוף מדי, לא מלוכלך. נעים, שקט, מרוצף.

ישבנו ליד בריכה גדולה מול המקדש. הצ'אי-ואלה הגיש לנו תה של בוקר. השעה היתה שעת צהריים מוקדמת, אבל בהאמפי השעון שייך רק ללוח-הזמנים של הרכבת. למטה, בתחתית המדרגות המוליכות אל הנהר, היו שני ביתנים. לא רחוק מהם, על המים, צפה סלסילת קש מצופה בעור מגופר.

הטיבטים משתמשים באסדות עור לחצות את היובלים העליונים של היאנג-צה והבּרהמאפּוּטרה. זאת שיטה ישנה. אריאנוס מספר שצבאו של אלכסנדר מוקדון חצה כך את האוקסוס לפני אלפיים ושלוש-מאות שנים.

"אפשר?" שאלנו את השייט.

"לא," הוא אמר. "אני לוקח רק מהצד השני. תחכו, תיכף יבוא מישהו."

חיכינו בחום המתעבה. סלסילת קש נוספת התקרבה אלינו מהגדה השנייה.

קססנית האמפי המפי הודו (צילום: דפנה טלמון)

ראינו את השייט טובל משוט בנהר. הסלסילה היתה מלאה באנשים: מטיילים עם תרמילים, הודים שיצאו לקניות, שני מטיילים עם אֶנפילדים. הסלסילה פרקה את נוסעיה. עלינו לתוכה בזהירות, מצטופפים עם עוד עשרה נוסעים. השייט הדף את הסלסילה מהסלעים האדומים בעזרת המשוט, ואנחנו חצינו את הנהר במה שהישראלים שעלו איתנו כינו "קְסָסָנִית", על-שם קערת אגוז הקוקוס המשמשת לעירבוב הטבק בצ'אראס לפני העישון, תערובת המכונה קססה. הקססנית היא המעבורת של האמפי.

"מעבר לנהר," אמר לי יוסי פלוּג שהיה בהאמפי באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, "זאת ארץ של אף אחד. שם גרים אלה שנגמרו להם הוויזות. יש שם מלך והוא שולט באנשים שגרים במערות ובין הסלעים. שם זה לא הודו. זה מחוץ להודו," אבל עכשיו, שנים רבות לאחר מכן, מעבר לנהר היתה הודו. הודו ישראלית מאוד, נינוחה. הישראלים הם קולוניאליסטים גדולים. היו שם לפחות עשרה מלונות קטנים, בקתות עם ערסלים ומיטות מחופות בכילות, שירותים משותפים ומסעדה בחצר. מסביב היו שדות אורז ודקלי קוקוס והכל היה ירוק מאוד על רקע סלעי הגרניט האדומים והענקיים המוטלים על מדרונות הגבעות הגליות.

כבר ברגע ההוא, כשהגענו, רגע שהוא תמיד מיוזע ועייף, לא ברור ולא ידידותי במיוחד, יכולנו לחוש את העוצמה של האמפי.

"לכו לקצה," אמר מטייל מזוקן שפיו היה מלא רוק. הוא הביט בנו ובבנות. "אתם תאהבו את המקום, הוא יתאים לכם." הוא אמר את זה באיטיות של מי שמעשן הרבה.

"מה יש שם?"

"זה קצת יותר מבודד. לא בתוך הרעש. קצת פחות קָרָחָנָה." הקרחנה היא זירת המעשנים, המקום שבו הכל מסתובב סביב הסמים. "אני גר שם."

הוא לא נראה כמו מישהו שמתנזר מג'וינט או מצ'ילום. הוא לא נראה מתנזר מכלום. העמסנו את התרמילים וצעדנו על השבילים המוגבהים בין שדות האורז המוצפים, אל קבוצת הבקתות המזרחית שמעבר לה היה מטע עצי קוקוס גבוהים ודרך שנמשכה לתוך הגבעות האדומות. לקחנו שני חדרים בשתי בקתות חומר ונכנסנו להתקלח, להסיר מהגוף את חום הדרך ועייפות היום, צונחים לתוך צל המסעדה שבה היה הכל פשוט ואפשרי. שתי גוֹאניות, אם ובתה, ניהלו את המקום. הודים נודדים בעקבות הישראלים. ככה מתפתחות דרכים.

"היי," אמר בחור נמוך עם שיער חום קצר מאוד. "אני רן. הגעתם עכשיו?"

"כן," אמרה הגר שהזמינה לעצמה ארוחת בוקר ענקית ולאסי. "אנחנו באים ממאיסור ובנגאלור."

"סבבה," אמר בחור אחר. היו לו תלתלים ארוכים ועיניים חומות גדולות. הוא אמר את הסבבה במבטא צרפתי גרוני, והביט בהערכה בהגר הגבעולית ובצלחת ארוחת הבוקר הענקית שטרפה, לפני שהזמינה עוד אחת.

"איך פה?" שאלה דורית.

"שאנטי שאנטי בלגן," אמר הצרפתי.

"איך קוראים לך?" שאלה הגר בין צלחת לצלחת.

"פרדי על הבוקר," חייך פרדי במה שהפך להיות מטבע השיחות המחויכות שלנו איתו, תערובת של אנגלית, עברית, הינדית, ערבית וצרפתית. תערובת נוחה, זורמת ומצחיקה מאוד.

"מאיפה אתה?"

"נולדתי בצרפת אבל אני גר באיטליה."

"אנחנו מטיילים ביחד," אמר רן. "יש להם בית נהדר בניס."

"הייתם באוֹם-קָרֶשוואר?" שאל פרדי על הבוקר.

"לא."

"כדאי לכם," אמר פרדי. "אני בא משם עכשיו. שקשוקה וסלט," הוא אמר בעברית צרפתית מתוקה למאמא הגואנית שבאה לקָרנָטאקה בעקבות הישראלים.

התמקמנו על הערסלים ליד הבקתות. פרדי ורן גרו בחדר ליד. מעבר לו היה החדר של עינת וגלית. גלית היא מורה לגיל הרך עם שיער בלונדיני מתולתל וחזה גדול. היא היתה טעונה באנרגיות לא פרוקות. עינת עבדה ביפן שנתיים והיתה בדרך לארץ.

"רוצים לבוא לאגם אחר-הצהריים?" שאלה גלית.

"בטח," אמרנו.

"אז אני הולכת לקרוא לג'יפ." היא יצאה לשביל שבין שדות האורז.

"נלך איתם לאגם?" שאל רן את פרדי.

"בטח," אמר פרדי על הבוקר.

"שנעשה צ'ילום?" שאלה עינת.

"בטח," אמר פרדי, מפורר את טולת החשיש לתוך הקססה, צולה את הסיגריה ומפורר את הטבק לתוך קערת הקוקוס החומה והממורטת. יש משהו ממכר בתנועת הערבוב של הטבק עם הצ'אראס.

"בום!" אמר רן והגיש את הצ'ילום אל המצח. הסלעים האדומים החלו להיעלם לתוך הצללים. עינת ינקה בתאוותנות מהצ'ילום והעבירה לפרדי.

"אני חוזרת לארץ בעוד שבוע. כמה לא בא לי לחזור."

"איך ביפן?" שאלה הגר.

"אני עובדת שם," אמרה עינת.

"כמה זמן?"

"שנתיים. אני לא סובלת את היפנים ולא סובלת את יפן אבל זה כסף טוב." היא ינקה מהצ'ילום שוב. אפשר היה לראות שזה מה שהיא באמת אוהבת. היה לה שיער שחור מתולתל, עור לבן, פנים עגולות ועיניים חומות.

הגר הביטה בה בתדהמה. לא בגלל הצ'ילום והעישון התאוותני. חשיש לא הזיז לילדות. החברה הישראלית היתה חשובה להן, לרווח את הצפיפות המשפחתית, את הלחץ של הסביבה ההודית. לשיחה בשפת-האם יש איכויות מרגיעות, מפַרזות. מה גם שהמרחק בין ילדה בת שתים-עשרה לנערה בת עשרים וקצת הוא לפעמים קטן יותר ממהמרחק מזוג הורים שחצו כבר את הארבעים.

מה שהדהים את הגר היה משהו אחר, לא החשיש. אחרי חצי שנה בהודו היא לא הצליחה להבין איך אדם יכול לחיות שנתיים ביפן, ולא להתעניין בשום דבר חוץ מכסף. ככה זה כשגדלים בבית בלי כסף ולא מלמדים ילדים מה חשוב באמת.

הודו האמפי המפי (דפנה טלמון)

"טיילתם פה בעתיקות?" ניסתה הגר שוב.

"איזה עתיקות?" שאלה עינת.

"טיילתי קצת," אמר רן. "אפשר לנסוע מחר למקדש הקופים."

גלית חזרה עם ג'יפ ישן, נהג וילד עוזר-נהג. "ניסע שנספיק לשקיעה?"

"אני הולך להביא בגד-ים," אמר רן.

"אתם נוסעים לאגם?" הביטה עינת בייאוש ברן ובפרדי שעמדו לעלות לג'יפ. "לא נישאר ונעשה עוד צ'ילום?"

"בואי," אמר רן, "תהיה שקיעה יפה."

"אוקיי," היא ויתרה. "חכו רגע שאביא בגד-ים."

טיפסנו לתוך הג'יפ המחופה בברזנט, מצטופפים על המושבים המוארכים. הילד, עוזר-הנהג, עמד על הפגוש האחורי וחייך. הג'יפ הקיף את הצד המערבי של האמפי, עבר על-פני סכר קדום, מתחת לאקוודוּקט, על-פני עתיקות, מסעדות, גסט-האוסים שצצו בשנה האחרונה עם ערסלים בחצרות ואשכולות של ישראלים שעירבבו חשיש בקססות, אכלו, שתו והתמסטלו באיטיות שמכלה את הימים. הצד הזה היה ישראלי כמעט לגמרי, עם הנוכחות הקשוחה והגרמית שהישראלים מביאים איתם. אוכל זמין וסביר, מלונות במחיר שנראה להם שווה, וסמים.

הג'יפ פנה מהכביש לתוך דרך עפר צדדית שהובילה לסכר בטון מודרני שסכר את מעלה הנהר, יוצר אגם עצום-מידות בין רכסי הגרניט. אור רך של סוף יום. מים כחולים מאוד. סלעים אדומים וחמים. זינקנו לתוך המים. גלית הורידה את המכנסיים הקצרים ונשארה עם חוטיני.

"מה אתם מסתכלים?" היא נזפה בגסות בכמה הודים שהביטו בישבנים המפוארים שלה בתדהמה מלאה הערכה, ואולי בתשוקה. אופנוע אנפילד, שגבר בשנות העשרים עם שיער ארוך וקורטה פג'אמה לבנה הרכיב עליו נערה ואישה, עצר ליד המים. הנערה היתה ישראלית. האישה היתה אנגלייה. הם ירדו למים וריחפו זה סביב זה.

"נעשה צ'ילום?" שאלה עינת.

"נעשה צ'ילום," אמר רן, שנוסע מגיל עשרים ומשהו בעולם ממסיבה למסיבה בלי לגעת בארץ.

דריה ישבה על הסלע והביטה בצ'ילום. היא הביאה אגרוף צמוד אל הפה וגיחכה, מדמה תנועות יניקה מהירות. חקיינית מלידה. הצ'ילומאים הצחיקו אותה והיא אותנו. את הגר הצ'ילומאים לא הרשימו. ניצן הסתכלה בהם בהערצה של בת חמש-עשרה. לי היה הכי קל להזדהות עם מה שחשבה דריה על פולחן החשיש הגדול של המטיילים הצעירים שהודו צפה להם בתוך עננה מתוקה.

קבוצה של ישראלים הגיעה והתמקמה מתחת לסלע ענק. האגם היה נקודה על מפת היום הישראלית בהאמפי. "תצלמי אותי," אמרה אחת מהן. "רואים שאני מסטולה? כי אני לא רוצה שאמא שלי תראה שאני מסטולה." היא היתה מסטולה בכל חלק של גופה. הלשון שלה נעה באיטיות מסטולית, עיניה נצצו.

"לא," אמרה חברה שהיתה לא פחות מסטולה ממנה. "אף אחד לא רואה שאת מסטולה."

"ממתי האגם הזה, אבא?" שאלה הגר.

"אני קראתי באיזשהו מקום," אמרה הנערה עם העיניים המסטוליות, "שפעם, לפני הרבה שנים, עוד לפני המפץ הגדול, היתה פה ממלכה קדומה, והקדמונים עשו פה את האגם."

בערב, כשישבנו במסעדה שהגישה שניצל וסלט וטחינה, ביקש רן שאעביר לו מצית כדי להדליק את הצ'ילום. ישבתי במרחק שלושה מטרים ממנו, שרוע על מזרון אחר. זרקתי אליו את המצית בתנועה קשתית. המצית נחת לידו.

"אתה לא יודע שאסור לזרוק דברים לבנאדם שמעשן?" הוא אמר בקול איטי, "שהתגובות שלו הן הרבה יותר איטיות?"

"סליחה," אמרתי. "אני לא מעשן מספיק."

"בוא, צור, תעשן איתנו איזה צ'ילום," אמרה עינת.

"תודה," אמרתי. "אולי יותר מאוחר."

• מתוך "שאנטי שאנטי בלגן" מאת צור שיזף. הוצאות חרגול. מחיר מומלץ: 73 ש"ח.
• לאתר הבית של צור שיזף לחצו כאן.