עזאמיקו שלנו

שיחרור עזאם עזאם, מהדורות החדשות

אתה! אתה חמוד אתה!

איזה בנאדם חמוד עזאם עזאם, הא? איך אנחנו אוהבים אותו? איזה כיף לנו איתו? איזה סבבה? שלא יגמור להשתחרר לעולם, מצידנו. שישתחרר כל יום. לשחרר את עזאם זה תענוג. זה ממכר. אין דרך אחרת להסביר את הפסטיזאם חסר המעצורים ששטף אתמול את כל מהדורות החדשות, ושקורבנו המיידי היה, כמובן, כתבנו בצפון מנחם הורוביץ, מי שנדמה כי נתקע למשך שליש מחייו הבוגרים בכפר מע'אר, משם הצטווה להעביר אינספור דיווחים כשבפיו מיקרופון ושלוש מילים בלבד: "האמא מאוד נרגשת". תתפלאו כמה דקות מסך אפשר להעביר עם זה.

איך ולמה התמכרנו לעזאם? קודם כל, כי קוראים לו עזאם עזאם – שם מקסים לבובת פרווה. שנית, כי עזאם חזר לארץ כשהוא מספק לנו את כל הדרמה האנושית, הקליימקס הלאומי והחזה המורם שנגזלו מאיתנו עת שחררנו את כפויי הטובה ואנונו וטננבוים. ההם הגיחו מכלאם כשהם מבולבלים, מפולבלים, שותקים כדגי-נוי או מדברים שטויות כמרגלי אטום מזדקנים. אבל עזאם? עזאם פשוט לא הפסיק לעסות את שרירי הלאום הדואבים שלנו מהשניה בה דרכה כאן כף רגלו, וניכר כי התרגשותו והתלהבותו כנות. "אני גאה-גאה-גאה מאוד-מאוד-מאוד במדינה שלי ואני מאוד אוהב אותה", זעק עת נפל בבכי על צוואר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, והוסיף: "אני מאוד מתרגש. אני מאוד מבקש סליחה. אני לא האמנתי שאני אצא מהקבר הזה". ובהמשך, בשיחת טלפון עם ראש הממשלה: "אדוני, אין לי מילים".

נוגע ללב. והערך המוסף? מיד נולד לנו מיני-לקסיקון לביטויי עזאם שגורים, ובראשם: "מאוד-מאוד-מאוד!", "מימשלת ישראל!" ו"חזרתי-דרכתי בארץ ישראל!" חמווווד!

היה, כמובן, משהו מנופח וחסר פרופורציה לחלוטין בסיקור שיחרורו של ישראלי בודד מכלאו, אבל עזאם לא רק שיצא (מהכלא) צדיק – היי, גם אם באמת ריגל לטובת ישראל, אז הוא ריגל לטובת ישראל! – הוא גם עשה את זה כמו שצריך; מתוך הכנעה, הכרת תודה ו... הכרת תודה, כן? זה כל מה שביקשנו. קצת קרדיט. וכבוד למדינה. ולאריק. ולדני נווה. ולסילבן. כל מה שטננבוים לא ידע לתת. ונעבור לכתבנו מנחם הורוביץ בכפר מע'אר.

פריים-טיים ערוץ 1, אמש

אז ג'ו בראל הולך להישאר בתפקיד עוד קצת. אולי הרבה. אולי לנצח. עכשיו שהממשלה בהליכי כינוס נכסים, למי יש זמן לפטר את בראל – שמצידו כבר הבהיר שבכוונתו להיאחז בכסא בשיניו, וכי גם חטיבת חיילים חמושים, מגובים במשאל-עם והחלטת ממשלה, לא תוציא אותו מגוש חטיף רשות השידור החביב עליו.

אם לא הייתי יודע טוב יותר, עוד יכולתי לחשוב שכל שידורי ערוץ 1 אמש עסקו בג'ו בראל: "אהבה בשלכת", "להיות שחקן" ו"לדפוק שעון". יותר מזה? אפשר היה להמשיך עם "להיות סרבן", "לדפוק מערכת" ו"אהבה בשלכת – מתי תלמד כבר ללכת". אבל אין סיכוי; עכשיו ש"שינוי" בחוץ, ההערכות הן שממשלת ליכוד לבדה לא תצליח להראות לבראל את הדלת.

אז בראל בתפקיד. כאשר הוא נאחז בבניין רשות השידור בשתי זרועותיו, לופת בכף ידו את לוח השידורים, מטוסי ריסוס מזן אולמרט חגים מעליו, מצטייר בראל כקינג קונג הבלתי מובס של השידור הציבורי בישראל. הדעיכה האיטית במערכת החדשות של הערוץ והדישדוש האפרפר של לוח המשדרים יכולים לשרוד, כמו סוודר בלוע ומטולא, עוד חורף אחד. "אהבה בשלכת" ו"להיות שחקן" ימשיכו לשרת היטב את מי שמתקשים להיזכר היכן הניחו את השלט, או שהאחות הסיעודית הניחה להם אותו בקצה השני של הדיור המוגן. עד מתי זה יימשך? כרגיל: עד בג"צ.