כוכב נולד
"השיבה", סרט הבכורה של אנדריי זוויאגינצב, מציג מסע אלגורי עז ומרשים אל העבר
יום אחד, עם שובם הביתה, מקבלת אמם של אנדריי ואיוואן את פניהם בלחישה, ומבקשת לדבר בשקט כי אבא ישן. מוזר, כי בעבור האחים, האיש הזה, "אבא", לא היה פה מעולם, ועל היעדרותו, ובעיקר על הופעתו המפתיעה מחדש, לא ניתן להם (ולנו) שום הסבר. מעט אחר כך מציע האיש בעל החזות
הנוקשה והמאיימת לבניו להצטרף אליו למסע דיג, וגם זה, על פניו, ללא סיבה נראית לעין. ובעוד הבן הבכור (ולדימיר גארין, שמת בטביעה עם תום הצילומים וזהו סרטו היחיד) מביע התלהבות מה בעקבות נוכחותו המחודשת של האב בחייהם, אחיו הצעיר (איוואן דוברונרוב) לא עושה כל מאמץ להסתיר את רגשי הטינה שהוא חש כלפי המתקרא אביו.
"השיבה", הסרט שלפסוק בעניינו התכנסנו פה, הוא עבודת הביכורים של הרוסי אנדריי זוויאגינצב, שזיכתה לפני כשנתיים את יוצרה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה ועלתה בסוף השבוע בארץ.
כמו "אב ובנו" התמוה (והגרוע) של בן ארצו אלכסנדר סוקורוב, שמקרטע בימים אלה על מסכי הארץ, גם הוא מעמיד במרכזו דמויות ארכיטיפיות של אב ובניו, וכמוהו אף הוא הולך ולובש בהדרגה אופי מופשט ומיתי – אלגוריה על לפיתתו הקמאית של העבר, המיוצג בדמותו של האב, שהוא מעניש ומגונן כאחד, האב הקדמון, הארכאי, שחיסולו, ע"פ פרויד, הוא הבסיס להתפתחותה של הציוויליזציה.
אין זה מקרה לפיכך, שחלקו האחרון של "השיבה" – סרט עז ,מרשים ונהדר – מתחולל על אי נידח ושומם, וכן שהוא נע מן העיר, התרבות, הבית, אל הנוף הבראשיתי, הקדום, בו מתבצע החטא הראשוני. זהו החלק בסרט שבו מתערבבים אלה באלה כמיהה, געגועים, אימה ותשוקה אל האב, שמן הצד האחד הוא ההיסטוריה, זה המעניק לבנים את זהותם, ומן הצד האחר – משתק.
אם נענים להיבט האלגורי, האב הוא העבר, מייצג את כוחו ונוכחותו, ובכך מתחבר "השיבה" לסרטים אחרים שהופקו או שעלילתם מתרחשת במה שהיה פעם הגוש המזרחי ("להתראות, לנין", "מאז שאוטר עזב"), אשר עוסקים בעבר הזה ובשאלת יחסיו עם ההווה המעורער.
"השיבה" עוסק בחוסר היכולת להינתק מהעבר, והעובדה שזוויאגינצב אינו נדרש מפורשות למהותו ולטיבו של העבר הזה מעיבה מעט על שלמותו הקולנועית של הסרט. האם האב הוא הקומוניזם? (ותריסר שנות היעדרותו
מחזקות פרשנות זו). ואם כן, מהי עמדתו של היוצר כלפי אותו עבר שהוא מייצג, ומדוע, כסוקורוב, הוא בוחר לדומם מנועים ולסגת אל עבר האבסטרקט במקום לנסח אמירה ביקורתית מעט יותר קונקרטית? והאם הערטילאיות המאפיינת את סרטיהם של שני היוצרים (אף כי זה של זוויאגינצב ריאליסטי הרבה יותר), אינה אלא מניירה – ובמקרה של "אב ובנו", התשובה היא קרוב לודאי כן – או שיש בה כדי להעיד על בלבול, על חוסר היכולת לייצר היגד חד, אחראי, מחויב, לגבי הקשר שבין עבר להווה ברוסיה של היום.
כך או כך, יש ב"השיבה" כדי להעיד על לידתו של יוצר סרטים גדול. וגם אם קביעה זו עלולה להתרסק ביום בו ישגר זוויאגינצב אל המסכים את סרטו הבא, קשה שלא להעלות בתודעה נוכח השוטים הארוכים, המהורהרים, המטאפיזיים, המשתהים, שהופכים את המרחב לזמן ואת הזמן למרחב, את זכרו של אנדריי טרקובסקי, מגדולי במאי רוסיה בכל הזמנים. הנה כי כן, חתיכת "תיק" נפל עליו, על זוויאגינצב. עליו, ועל הכוכב הצעיר שלו, הנער דוברונרוב, שהופעתו רבת העוצמה כאן מזכירה את זו של ניקולאי בורליאייב, גיבור "נעורי איוואן", שהיה סרטו הראשון של טרקובסקי.
