שעת הזאבים במדבר יהודה

רק הזקנים בינינו, וגם הם בתנאי שאינם עולים חדשים, זוכרים את השם "נקב נח'באר אלבע'ל", שפירושו "המעבר הצר של נקיקי הבהמה (או הפרדה)". המקום הרחוק ביותר שעולה על הדעת כי יקבל שם מצלצל כזה מתפתל בנחת אפיקו החלומי של נחל פרצים.

לא הצלחתי עד היום להבין מה עמד לפני זורעי רעל השמות המעוותים והמסורסים במפתנו הקטנה שהשם 'פרצים' הזדחל אל הגיונם. לא לי הפתרונים, ואפילו מעשייה נאה לחובבי שכאלה, כדי להסביר את ה"פרץ", אין תחת ידי.

בראשית הדברים כמובן שלא היה נחל, אלא קרקעית של ימה גדולה, מתוקה למדי, שהשתרעה על פני כל בקעת הירדן וים המלח מדרום הכנרת (של היום, כמובן) ועד לגבעות שמצפון לחצבה. פני הימה היו בגובה של כ-200 מטר מתחת לפני הים, מה שמלמדנו כי לצאצאה של הימה הזו, ים המלח, היתה דוגמת עומק לא רעה עוד בטרם נוצר. והיות שהימה הזו, ואולי נאה יותר לומר אגם, היתה מתוקה, שקע בקרקעיתה החומר שהגיע אליה עם סחף הנהרות אשר מילאוה, והפך ברבות השנים לסלע הפריך והלבן שנקרא 'א-ליסאן' (הלשון) - על שום לשון היבשה במזרחו של ים המלח, שטרם התכווצותו חצצה בין צפונו לדרומו. היום זהו קיר זקוף, בצד הירדני, בגבולו הדרומי בלבד של הים, בהעדר מים באגנו התחתון. 

משיבשה ימת הלשון הזו לפני כ-20,000 שנה, כל שנותר ממנה הוא אגם קטן ומלוח שממימיו המאררים כורים היום כסף, זהב ורעלים שונים. סלעי קרקעיתה נחשפו לעין השמש, וכיוון שהם רכים ופריכים, בכל מקום שבו חרצו אותם המים הזורמים הפכו החריצים חיש קל לאפיקים עמוקים ולקניוני זוטא, בכל שולי ים המלח והערבה הצפונית.

עוגת שכבות יפהפיה

גדות הנחלים הם ספר חייה של הימה העתיקה, שכן במזקופיהן נראים הפסים הדקיקים של שכבות החומר אשר נסחף אל הימה טרם התכווצותה: בימי זרימה עזים נגרף אל קרקעיתה בוץ כהה מחומרי רקב וחצצים גסים, ובימים של יובש ריחפו במי הנהרות השקטים רק חומרים קלים ובהירים, משהו דמוי גבס וחרסיות זעירות קוטר.

לא זו בלבד, אלא שעוגת השכבות היפהפיה הזו מלאה בפסים פתלתולים כנחש שאבדה דרכו בבריכת אלכוהול. אלו, לדעת חלק מהמומחים לפיתולי החומר, נוצרו עם ההתייבשות המהירה של הבוץ אשר נחשף, אלא שכל שכבת חומר התייבשה בזמנה המתאים על פי תכונותיה, ומשעשתה כך דחפה ודחסה, או כיווצה, את השכבות הלחות שהיו עדיין בסביבתה. וכך, מהלחצים האלה, נולדה רקמת היופי המופלא של סלעי א-ליסאן.

קל גם לדעת את אורך חייה של הימה האם. כבטבעות השנתיות של גזעי עצים גדולים, ייספרו שכבות הסלע בזו אחר זו, ותוך כדי כך ימלמלו הסופרים - וזה מן הסתם סוג של ריפוי בעיסוק לסטודנטים שאפתניים וחסרי בושה - "שנה גשומה", "שנה שחונה", "שנה של שטפונות", "שנה של חורב" וגו'... 

אחד האפיקים שנוצר על פני מישור הקרקעית החשופה - מישור עמיעז, עמוואז בימים שהנחל היה גם נקב נח'באר אלבע'ל - הוא נחל פרצים מראש דברינו. את מהלכו הוא עושה מצפון לדרום, בין הר סדום למצוק ההעתקים. בדרכו הוא מתפתל כה וכה, ובכל פיתול נחשפים עמודים מפוסלים בצורות מפוארות בידי מי שאמר "יהי אור". פה ושם נראות התמוטטויות פנימיות בסלעים הרכים, מהן מחילות של כלום ומהן מחילות של ממש, כמו 'מערת הקמח' הנודעת, אשר כל העובר בה מקצה אל קצה יוצא מקומח באבק הלבן של קירותיה כאילו נפל במלכודת של נחתום.

בעבר הלא רחוק, כשים המלח לחך את קצה המושב נאות הכיכר ומים של ממש הגיעו עד מרגלות הר סדום, הדרך לאורכו של ההר היתה על פני מישור עמיעז שבמערבו, ולא כהיום בכביש הסלול ממזרח להר. אז עברו שם מן הסתם אותן שיירות ספורות, בוודאי של בדואים צרובי שמש על בהמותיהם, שאצה דרכם אל נמלי הים. שיירות אלה כנראה נתנו את שמו המשעשע של נחל פרצים קודם שעבר גיור כהלכה. 

תנועה אחרת, שניחוחה צבעוני לא פחות, קשורה בימי מלחמת העצמאות, עת שמפעלי האשלג בסדום היו נצורים ומנותקים מלבה של הארץ. על המישור הלבן הוכשר מנחת למטוסים קלים, שהביאו לנצורים את צרכיהם המצומצמים - ציוד, מזון, רפואות וכו'.

מאז, רק מטיילים פוקדים את המקום ביום, ולהקת זאבים גדולה למדי נותנת בלילות דרור ליצר חבריה להתרוצץ במקום ולנבור באשפתות המטיילים, וגם למתוח גרון, להטיל את הראש לאחור ולצווח ביללות רמות אל הירח. אולי בזאבית אלו בכלל שירי הלל ליופיו של המקום הקסום הזה באור הלבנה.