משהו קטן וטוב

במסגרת מעלליי הצפויים וההגיוניים, ייתכן בהחלט שאמצא מסעדה הממוקמת בתוך תא טלפון ציבורי. עד שזה יקרה, תוכתר "ריקו" בשכונת פלורנטין בתל-אביב בתואר היוקרתי "המסעדה הכי קטנה במסעו הגדול של אוכל הכל". וכמה קטנה – ככה חמודה.

כל העניין כולו הוא חדרון פצפון, ללא שלט מעל הדלת, ובו שלושה שולחנות, דלפק שירות ובעל-בית אחד, מסביר פנים ומאיר עיניים, שאומר שריקו הוא הבן שלו. בחוץ רובצת חידת פלורנטין (ככל שהיא מתקלפת ועגמומית, כך היא מתגרה ומתעוררת, ופותחת עוד מקומות חמודים לבלות בהם), ובפנים מוגשות כל המשמעויות החיוביות של המושג "שכונה" – באוכל, ביחס, במחיר ובפוזה (כלומר, בהיעדרה).

לא בקלות נדחסה חוליית החיסול המשולשת ע"ש אוכל הכל אל תוך הכוך ותפסה את מקומה הרעבתני סביב אחד משלושת השולחנות. כבר בביקור מקדים, שנערך בעזרתה של גיס חמישית, שינן מוחי האנליטי את התפריט המלא של ריקו: יש מרקים (14 שקל), עיקריות (24) ועיקריות בפיתה (14). בזכות התחקיר המפרך, גם אותרו מראש המנות המועדפות, ויכולנו להזמין אותן בביטחון של אנשים היודעים בדיוק מה הם רוצים (מצב שאנחנו לא מכירים).

הכי אהבנו את קציצות העוף, כדורי בשר דחוסים היטב, גומעים רוטב שנולד משילובי ירקות, ואת נתחי הפרגיות העדינים והרכים, ששובל טעם מתקתק, דבשי שכזה, מלווה אותם. פקדנו למפלגתנו גם קבב מהזן הקציצתי והשטוח, שהיה בסדר, אבל לא הצטיין באופי מיוחד. קבבים אנחנו אוהבים עזים וחצופים. העיקריות מתוגברות בתוספות חביבות – אורז לבן או צהוב (ערבבו אותו ברוטב של הקציצות) ותפוחי-אדמה בתנור.

בגזרת המרקים, באו אל פינו מרק בטטה ראוי, בעל גוון כהה וטעם עשיר, אבל לא מספיק עשיר, ומרק שעועית מבטיח, שלָ התבשל עוד כמה שעות, היה בעל פוטנציאל פצצתי. לזכותו של השף-בעלים-מלצר ייאמר שהתריע על צעירותו של המרק. עוד לזכותו, סלטוני הפתיחה השגרתיים, אבל החופשיים, המוגשים לשולחן. וגם את הניקיון ואת העובדה שבניגוד למקומות דומים, האוכל מעודן ולא מוצף בשמן זול, נזקוף לזכותו.

ומעל הכל, ההישג המשמעותי ביותר שלו, הישג שהאיש בוודאי אינו מודע לו, הוא העובדה שאף-אחד ממלוויי התובעניים לא רטן, לא התלונן ולא עיקם לי את האף באף אחד משלבי הארוחה. שמע, אבו-ריקו, שיחקת אותה.

• "ריקו", רחוב פלורנטין 5, תל-אביב. 03-5187307