דרמה גדולה על אישה קטנה

נפתח בשורה התחתונה: מדובר ביצירת מופת. דומה שמאז "סודות ושקרים" שלו לא הגיע מייק לי לצלילות שכזו בבימוי, בכתיבה ובהדרכת שחקנים. והמלאכה פה היא לא פשוטה כלל, שכן "וירה דרייק", סרטו הנוכחי, הוא – כסרט הכביר הנ"ל – מלודרמה, כלומר אותו "ז'אנר נשי" שהסיכון למעוד בו אל מדמנת הדמעה בפרוטה ואל ביצת הרגש הזול הינו גבוה במיוחד. אך למייק לי כל זה לא קורה, ואת הסיבה העיקרית לכך ניתן לתמצת בשתי מילים: אימלדה סטונטון.

נמתין רגע עם מבול המחמאות שעתיד להישפך כאן על שחקנית מופלאה זו, שמועמדת לאוסקר על משחקה בסרט, ונעבור קודם אל העלילה שמתרחשת בלונדון של שנת 1950. וירה, אם ורעיה למופת, עובדת כמנקה בביתה של משפחה אמידה, מטפלת באמה האומללה ובשאר מוכי גורל, ומפה לשם קופצת לבתיהן של נשים צעירות חרדות, שופתת את הקומקום, מגרדת סבון ורדרד לקערה, מחדירה צינורית לאן שמחדירה, ומסייעת להן להיפטר מ"בעי

וירה דרייק מייק לי

ה" שמתפתחת ברחמן. כך כמה פעמים בשבוע. במיומנות. בזריזות. בשתיקה.

ו"וירה דרייק" הוא אכן סרט על שתיקה סביב הגוף הנשי. וירה מדברת עם משפחתה – בעלה המכונאי, בנה החייט ובתה המופנמת המחוזרת על ידי רווק נטול חן, צמד טיפוסי לסרטי לי – על הכל, רק לא על מה שהיא עושה בחדרים עגמומיים בפינותיה השונות של לונדון. וכאשר עולים בלשי המשטרה (הפלות נעו על השטח שבין האסור לאפור באנגליה של אותם זמנים) על פעולותיה של וירה ועוצרים אותה – עדיין היא לא סחה מפורשות בנושא. כך הופך הסרט – ממה שעלול היה להסתכם בעוד דיון דידקטי על זכות האישה על גופה (לו, נניח, היתה וירה פוצחת באיזה נאום תוכחה, כלומר "הסבר מנומק" שהיא לכאורה חייבת לספק בעבור החוק הגברי) – ליצירה עזה שעניינה נשים הפועלות במחתרת מול הפטריארכאליות המענישה.

פעם בעשור

כדי להדגיש נקודה זו מגולל "וירה דרייק" במקביל סיפור אחר לגמרי. זה של אישה צעירה הנאנסת על ידי החבר שלה, ואשר בבית משפחתה המבוססת משמשת, כאמור, וירה כמנקה. מבלי לערב בדבר איש ממקורביה, היא נעזרת בפסיכיאטר המציע לה לעבור הפלה יקרה. גם היא, בעלת הפריבילגיה המעמדית, נאלצת להצטרף אל מסדר הדממה של אותן נשים שותפות גורל – אך בהבדל אחד: מבחינת אלה שאין להן, החוק הופך את עצם היותן עניות ללא לחוקי. ובעבורן, חפה מכל

אידיאולוגיה למעט הרצון הכן לעזור, וללא כל תמורה, וירה – הופעתה מלווה במוזיקה שמימית תואמת – היא המלאך הגואל.

כך הופך "וירה דרייק" מעוד תיאור ריאליסטי מחוספס ונוקב של חיי מעמד הפועלים – מבלי לזלזל, כמובן – למלודרמה. גם בעומדה מול שופטיה, האישה הדהויה והכופתאתית הזו אינה פוצחת בנאום הגנה סוחט דמעות, אלא דבקה בדיבורה המקמץ. בגוזרם את דינה, אומר לי – מדהים עד כמה נדמה הסיפור הפיקטיבי הזה כאילו היה מבוסס על מעשה שהיה – הם מרשיעים למעשה את טוב הלב והחמלה. כך בוקעת מבין הריאליזם היומיומי, האפור, מתוך הקלאוסטרופוביה של הבתים בהם סגורות-כלואות כל הנשים בסרט – אלוהים, לא הייתם משערים את מידת תרומתו הדרמטית של טפט קיר בגוון האצה – דרמה גדולה על אישה קטנה. בכך מצטרף לי אל כמה מגדולי הקולנוע מאז ומעולם (קוראסווה ורנואר, למשל) באשר גם הוא, כמותם, נוסק ביצירתו מכמירת הלב אל פסגות ההומניות.

וסטונטון? (אין טעם לקמט את המצח. ממילא לא תצליחו להיזכר איפה לאחרונה ראיתם אותה אם אינכם מבאיו הקבועים של ה"נשיונל תיאטר" הלונדוני) – מרטיטה, מפעימה, מרגשת, נפלאה, מדהימה, מגישה משחק של פעם בעשור.