שתף קטע נבחר

עושים סדר

עם מי הייתם רוצים לבלות את המשך החג? שוטרת חיננית? בני ערובה? שרירן שהוא גם גננת? איש תאגידים שמחפש לב? רובוטים? ואולי פשוט אשטון קוצ'ר? אהרון קשלס עושה סדר בסרטי האביב

אחרי שבחרתם איפה לעשות את הסדר, הגיע הזמן להכריע עם מי אתם מעדיפים לבלות את המשך החג: לוחם קומנדו שמתמחה בחומרי נפץ וחיתולים ("גבר מי שמטפלת")? שוטרת "חמושה ומהממת" ("איזו מין שוטרת 2")? שוטר "חמוש ומדמם" ("בן ערובה")? איש תאגידים בחיפוש אחר לב ("בחברה טובה")? זוג שצפה פעם אחת יותר מדי ב"כשהארי פגש את סאלי" ("הכי דומה לאהבה")? ואולי בכלל תעדיפו לסעוד עם רובוט שיודע דבר או שניים על נפיחות ("רובוטס")? הנה כל מה שצריך לדעת על סרטי האביב. ההחלטה בידיכם.

 

"גבר מי שמטפלת": אני אוכל ילדים לארוחת בוקר

 

יש משפטים שאסור לדמויות בסרט לסנן: "מה עכשיו?", או לחלופין, "יותר גרוע מזה לא יכול להיות", הן רק שתי דוגמאות לשורות שטומנות בחובן בשורות רעות. יש משפטים שהם פחות קטלניים, אך עם זאת מסוכנים באותה מידה:

וין דיזל גבר מי שמטפלת

"אני שוטר קשוח/מפקד ביחידה עילית, כמה מסובך זה כבר לטפל בילדים?". שניים מקורבנותיה הידועים של השאלה האומללה הזו היו ארנולד שוורצנגר ("שוטר בגן ילדים") והאלק הוגאן ("אומנת עם שרירים"). בימים אלו מצטרף אליהם הכוכב וין - מהיר ועצבני - דיזל, שמסכת כשלונותיו האחרונים הובילה אותו להבנה הבלתי נמנעת: בחייו של כל שרירן מגיע הרגע שבו הוא נאלץ לרעות בשדותיה הזרים של הקומדיה המשפחתית. ואמנם, "גבר מי שמטפלת" מסמן את את השעה שבה "ענק הברזל" מבקש לחדול ממלאכת הטרור ומגלה לב רחב ואוהב.

 

וכמו תמיד, העלילה בסרטים מסוג זה הולכת בערך ככה: הגיבור הוא מפקד צבאי עתיר נסיון שנאלץ במסגרת משימתו החדשה (הגנה על סוד לאומי רב חשיבות) לשמרטף על חמישה ילדים פוחזים, שמוכיחים לו כי לעיתים מלאכת החלפת החיתול מסובכת ומסוכנת מפירוקה של פצצה גרעינית מתקתקת, שלא לדבר על הנזק המגולם בביצוע שיר ערש.

 

"גבר מי שמטפלת" מתכתב עם מסורת ארוכה של סרטים לכל המשפחה מאולפני דיסני שנעשו בעיקר בשנות השבעים. הוא מטופש, ילדותי ולפרקים אף וולגרי מאוד. במילים אחרות, מושלם לזאטוטים, בגילם או ברוחם.

  

"איזו מין שוטרת 2": אני יורקת (בחן, כמובן) בפניה של הסכנה

 

מה יש בסנדרה בולוק שגורם לאמריקנים וללא מעט ישראלים להתרגש? היא רחוקה מלהיות היפה בשחקניות הוליווד וגם באגף המשחק נמצאו כבר טובות ממנה. ובכל זאת, יש בה משהו מיוחד. אותנטי. תרצו, חן עממי, מהסוג שגורם לשלומי שבת להתיישב ולכתוב שיר בנוסח "בחוף של טראפטוני", או לחלופין, לתסריטאי הוליווד לכתוב סיפורים באותו משקל "יא קה קה" נוצתי ונערץ.

 

בסרט ההמשך ללהיט המפתיע משנת 2000, סנדרה בולוק חוזרת לגלם את דמותה של גרייסי הארט, סוכנת ה-FBI שהשכילה לסכל ניסיון חטיפה בטקס תחרות מיס אמריקה ולפיכך זכתה בתהילת עולם. אך מה לעשות שבשירותי הביון השילוב בין המונחים "תהילה" ו"חשאיות" איננו אפשרי, וגרייסי המתוקה נאלצת להפסיק את פעילותה כסוכנת סמויה ולשרת כעת כדוברת הארגון. אל דאגה, לא יעבור זמן רב, וחברתה הטובה, שריל, מיס אמריקה היוצאת, תיחטף, וגרייסי האמיצה תצא למסע הצלה סהרורי ורב תחפושות ברחבי לאס-וגאס.

 

איזו מן שוטרת סנדרה בולוק

"איזו מין שוטרת 2" הוא מסוג הסרטים שאינם מסתמכים על עלילה מקורית. לפרקים הוא אף מרגיש כמו גרסת דראג מקושקשת במיוחד ל"השוטר מבברלי הילס". אבל, בניגוד למרבית סרטי הנוסחה השגרתיים, ובדומה לשמה של גיבורת הסרט, הוא ניחן באותו חן בולוקי מדובר ועל-כך כבר נכתב: "כשהיא רוקדת בקצב, צוחקת בעצב / מראה לכולם אהבה / לו רק יכולתם לדעת, איך היא משכנעת / כולם אוהבים רק אותה".

 

"בן ערובה": איך אותו חרא קורה לאותו בנאדם 1000 פעם?

 

ברוס וויליס הוא ללא ספק אחד השחקנים היותר מיוסרים בתולדות הקולנוע. בטלוויזיה עוד היו לו חיים קלים. ריב פה, פלירטוט שם עם סיביל שפרד, מה רע? אך מה לעשות שמאז המעבר לקולנוע, הוא נאלץ להתמודד עם מאות טרוריסטים, ילדים שרואים אנשים מתים, בחורות שמאבדות שעוני זהב ומוכרים בעלי חיבה לכדורי ביליארד, רצועות עור ושעשועים אנאליים.

 

את התוצאות של כל אלה ועוד תמצאו בפניו הטראומטיות וחסרות החיים של וויליס בסרטו החדש, "בן ערובה", תוצרה האפקטיבי ועם זאת חיוור של מפעלי ההנדסה הגנטיים של הוליווד, שבחרו להצליב הפעם בין הדי.אן.איי של "שכחו אותי בבית" ובין זה של "מת לחיות".

 

ג'ף טאלי (וויליס) הוא שוטר המתמחה בניהול מו''מ עם חוטפים. כשאחת מפעולות השיחרור ההירואיות שלו נכשלת ומובילה לטבח נוראי, הוא מחליט לנטוש את העיר הגדולה ולהתגורר בעיירה שקטה ורגועה. ושוב, מי שאינו יודע שאין חיה בשם "עיירה שקטה ורגועה" בקולנוע האמריקני, ילמד זאת עד מהרה על בשרו כשקבוצה של נערים תפלוש לאחוזתו של איש עסקים המקושר למאפיה ותיקח אותו ואת בני משפחתו כבני ערובה.

 

האם טאלי יצליח להתגבר על הטראומה ובכך לסלול את דרכו לישועה ולגאולה? מי שראה מותחן או שניים יודע שהעלילה היא איננה הצד החזק בסרטים הללו (על-אף שהמותחן מקפיד להפתיע עם טוויסט חדש מדי 20 דקות), כי אם כמות עירויי הדם לה יזדקקו הדמויות השורדות בסיום, שיטות ההרג המגוונות והמזוויעות, וכמובן, מניין הגופות. בכל אלה, אגב, הסרט יותר ממצטיין.

 

עצה להורים: להרחיק ממגע ידם של ילדים!

  

"הכי דומה לאהבה": יש גם בנות מתחת לשלושים

 

ומברוס וויליס נעבור לשותפו לתא המשפחתי, אשטון קוצ'ר. ואצל קוצ'ר, פליט נוסף של המדיה הטלוויזיונית ("המופע של שנות השבעים"), ניכר כי החיים פחות טראומטיים. לא זאת בלבד שהוא מעביר את לילותיו עם דמי מור הרי שגם בפעילותו הקולנועית הוא רווה נחת. דאגותיו מסתכמות בשאלות: "אחי, איפה המכונית שלי?" וכשהמצב ממש קשה, כפי שקורה ב"אפקט הפרפר", הוא עשוי לשאול: "אחי, איפה הידיים והרגליים שלי?", אבל גם אז הוא עושה זאת עם חיוך כה רחב על הפנים כך שקשה להאמין שמשהו רע באמת עשוי לקרות לו.

 

ברגעי הפתיחה של "הכי דומה לאהבה", אמלי (אמנדה פיט) נפרדת מן החבר שלה בייאוש רב. כדי להתנחם בטיסתה הארוכה לביתה היא מבקשת לנהל מין זמין בשירותי המטוס

אשטון קוצ'ר אמנדה פיט הכי דומה לאהבה

. מי יהיה הזוכה המאושר? קוצ'ר, סליחה, אוליבר, כמובן. וממש כמו נסיעתם המיתולוגית של הארי וסאלי ברכב המשותף גם הרגע הנדיר הזה בין ניירות הטואלט והאסלה הכימית יסמן את תחילתה של ידידות מופלאה בת שבע שנים שבמהלכה תעלה ותחזור התהייה האמהית: אתם כל-כך מקסימים, למה אתם לא ביחד?

 

"הכי דומה לאהבה" הוא "אפקט הפרפר" של הקומדיות הרומנטיות. הוא דומה לקומדיה רומנטית אבל לא באמת. הוא דומה ל"כשהארי פגש את סאלי" אבל לא באמת. יש בו את כל מרכיבי הנוסחה, אבל הם אינם מתגבשים לכדי שלם מוכר כי אם לכאוס מהנה ומוזר, בעיקר הודות לכימיה הנפלאה בין פיט וקוצ'ר, שוודאי עדיין המום מגילה הרך של שותפתו לסרט.

 

"רובוטס": לא לוקחים מפתח מחביתוש

 

עוד שבוע חולף ועוד יצירת אנימציה תלת ממדית מבקשת להידפק על דלתותינו. "רובוטס" היא יצירתו החדשה

רובוטס

והמסקרנת של היוצר המבטיח, כריס וודג' ("עידן הקרח"), והיא מכילה את כל המרכיבים הנחוצים לסרט מאוייר מנצח: עולם שובה דמיון? – יש! רגעי סלאפסטיק מוצלחים? – יש! נאומים אמריקנים סכריניים בנוסח "הגשימו את חלומותיכם"? – יש! נבלים פאשיסטיים? – יש! רובין וויליאמס כסייד-קיק שגונב את ההצגה? – יש גם יש! אז מה בכל זאת חסר? לב ותחכום.

 

"רובוטס" ניחן באחת הפתיחות המבריקות והחינניות ביותר שנראו בסרטי האנימציה לאחרונה - הולדתו הייחודית של גיבור הסרט, הרובוט, רודני קופרבוטום (יואן מקגרגור). גם ההמשך מבטיח: רודני המתבגר התמים שואף להפוך לממציא דגול ולשם כך הוא נוסע לעיר הרובוטים שם הוא יפגוש את הרובוט והאגדה, ביגוולד (מל ברוקס), שיאפשר לו להגשים את חלומו. ואמנם, הרגעים שמתארים את הגעתו לעיר הם מקבילה חזותית מרהיבה ומהפנטת לפארק שעשועים שיצא מכלל שליטה. אך מה לעשות שלמן הרגע שרודני מגלה כי ארוכה הדרך להגשמת רעיונותיו (את ביגוולד מחליף מנהל חסר לב העונה לשם ראצ'ט), הסרט מתחיל לקרטע ולאבד הן משנינותו והן מנשמתו.

 

אין ספק שהילדים ייהנו מחגיגת הדימויים שעל המסך, אך למבוגרים שביניכם המעוניינים ביצירה מקורית ורעננה צפויה אכזבה מרה, שכן "רובוטס", כמתבקש אולי משמו, מתנהל כאיש פח שזקוק נואשות להשתלת לב. וזה ודאי לא עוזר כשאחד הרגעים היותר מצחיקים בסרט כולל התבוננות סאדיסטית ברובוטים המפריחים יונים ובכך גורמים לפנס רחוב לקפד את חייו. בעיות חומצה, אלא מה?

 

"בחברה טובה": אני ילד ירוק

 

בביקורתו על הסרט "בחברה טובה" היטיב המבקר הפופולארי, רוג'ר איברט, לזהות את דמות הנבל החדש המועדף
על הוליווד: נאצים אאוט. תאגידים אין. ואמנם, בעלילות שמתעדות את עולם הקונגולמרטים הגדולים, לעולם תמצאו את המהלך הבא: תאגיד ענק, מרושע ובעל חיבה להייטק וסיליקון, מנסה להשתלט על עסקים קטנים, צנועים ואנושיים. לבסוף הוא נכשל בהבינו שאין תחליף לרגשות אמיתיים ולערכים הישנים. סרטו החדש של פול ווייץ ("רווק פלוס ילד") מתנהל על-פי אותו קו פעולה.

 

"בחברה טובה" פותח עם שיר של דיוויד ביירן המופלא, סולן ה"Talking Heads", וכבר מן הבחירה המוזיקלית הזו ניתן להניח שעלילת הסרט תעסוק במשבר הקיומי שפוקד את דמויותיה, באמצע החיים. ואכן, לא חולף זמן רב, וגיבורינו בן ה-51, דן (דניס קווייד), איש מכירות מצליח במגזין מוביל הנהנה מחיי משפחה רגועים, מגלה כי אשתו נכנסה להריון, בתו הצעירה (סקרלט ג'והנסן) עומדת לעזוב את הבית כדי ללמוד בעיר הגדולה, ואם לא די בכך, הרי שהחברה לה העניק את נשמתו וחייו, נרכשה על-ידי תאגיד ענק שאף מוצא לו מחליף בדמותו של בחור צעיר, שאפתן בן 26 (טופר גרייס), ששעבודו לדולר הירוק מונע מעיניו את אור השמש ומרגליו את התחושה הנפלאה שיש במגע עם חולות הים.

 

הדברים מסתבכים עוד יותר כשדן מגלה כי בתו ומחליפו מנהלים מערכת יחסים מאחורי גבו. לא נעים, אבל גם לא נורא. כוחו וקסמו של הסרט הקטן והרגיש הזה היא בכך שהוא איננו נכנע לקונבנציות. במקום להתרכז בהתפוררותו של דן הוא מתמקד במערכת יחסים עדינה ומחממת לב בין אדם שכבר השיג את הכל ומתמודד כעת עם המציאות המשתנה לנוכח שיטת התאגידים ובין ילד תמים ומבולבל המסתתר בגוף של גבר מגודל.

 

החיבור מוביל למסקנה הבלתי נמנעת - לחולות הים האמיתיים אין תחליף וכך גם לנשמה.

 

חג שמח!

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"בחברה טובה". קטן ורגיש
"בחברה טובה". קטן ורגיש
מומלצים