זאהר והשיפוט הכושל

חוק העונשין הישראלי קובע שמי שחדר לגופה של אשה בלא הסכמתה החופשית ביצע מעשה של אונס, ודינו לכל היותר 14 שנות מאסר. עוד קובע החוק כי מי שחדר לגופה של אשה בלא הסכמתה החופשית, אך בנסיבות בהן הסכמתה הושגה על-ידי ניצול מרות - ביצע חדירה אסורה בהסכמה, ודינו שלוש שנות מאסר. איך זה יכול להיות? זה לא יכול להיות. אבל כך קובע החוק, שבתחום עבירות המין מורכב טלאים טלאים, לא עקביים, לא שיטתיים, ובלתי מתקבלים על הדעת.

עאטף זאהר ביצע חדירה ללא הסכמה חופשית של חיילת הכפופה לו, שוב ושוב, תוך כדי שימוש בכוח ותוך השפלה קשה - זאת קבעו שופטי הרוב. ואולם הם החליטו שאינם מוכנים להחיל את החוק הישראלי הפלילי, ובאקט של מרי אזרחי שיפוטי החליטו לא להרשיע באונס, אף שהתקיימו כל רכיבי העבירה. התירוץ המופרך שנתנו: הם לא שוכנעו מעל לכל ספק סביר שהיא נאבקה בו כל עוד נפשה בה (דעת המיעוט קבעה שהיא כן נאבקה בו, והוא הכריע והכניע אותה). על פי החוק, אמנם, די בכך שאשה אומרת "לא" כדי שייחשב הדבר לאונס. אך שופטיו של זאהר החליטו להשתמש בפירצה שפותח להם חוק העונשין, ולהרשיעו בבעילה אסורה בהסכמה, בנסיבות של ניצול מרות.

במקום 14 שנות מאסר, שצריך היה לגזור על אלוף-משנה שהתעלל ממושכות בחיילת צעירה תחת פיקודו, בחרו השופטים בעבירה שמאפשרת להם לשלוח את המתעלל לכלא רק לשלוש שנים. אבל הם חסו עליו, ובחרו לשלוח אותו לשמונה חודשים בלבד.

דומני שכל קוראת וקורא בר דעת מבין את שיש להבין כאן: ראשית, ערכאת הערעור של זאהר חייבת להפוך את ההרשעה להרשעת אינוס, ולהשית ענישה שתהלום את חומרת עבירותיו הנפשעות. שנית, שופטיו של זאהר חייבים לעבור השתלמות מקצועית הן במשמעותן של עבירות המין והן בחשיבותו של שלטון החוק (כלומר: חובתם לפסוק על פי החוק ולא על פי גחמותיהם ונטיות "ליבם", אם יש להם כזה דבר). בכלל, נראה שעל משרד המשפטים להעביר את שופטי ישראל השתלמויות, כדי להפסיק את התופעה המבישה של הרשעות מקלות וענישות מקלות עוד יותר. ושלישית, יש לשנות את החוק ולמנוע מצב מטורף, בו שופטים יכולים להציל נאשם מהרשעה באונס ולבחור בעבירה קלה יותר, כאשר התקיימו כל יסודות עבירת האינוס.

לפני מספר חודשים הניחה ח"כ אתי לבני הצעת חוק, שהוכנה בשיתוף איגוד נפגעות תקיפה מינית, שדולת הנשים בישראל והמרכז הישראלי לכבוד האדם, ונועדה להסדיר את עבירת האינוס בישראל. החוק החדש מציע לבטל את ההבחנות הארכאיות בין "בעילה אסורה בהסכמה", "מעשה מגונה" ו"אינוס", ומנסח עבירה המכונה "כפייה מינית" (וכשזו כוללת גם חדירה היא הופכת לאינוס). החוק המוצע קובע עקרון פשוט וברור, שנחקק באנגליה ובקנדה ומשמש שם בהצלחה: אדם שנכנס לגופו של אדם אחר חייב לבדוק תחילה שאותו אדם מעוניין בכך. כבר תהה השופט מישאל חשין בפסק-דין שומרת: כשנכנסים לבית, מקישים תחילה בדלת כדי לוודא שמוזמנים להיכנס. הייתכן שכשנכנסים לגופו של אדם אחר לא ייעשה לפחות אותו דבר?

על פי החוק המוצע, השאלה שהייתה נשאלה במקרה הנידון היא: האם טרח אל"מ זאהר לברר עם החיילת אם היא מעוניינת שיחדור לגופה. כיוון שלא טרח לברר זאת - והיא לא הסכימה לחדירה - הרי שביצע אינוס. חד וחלק. 

ד"ר אורית קמיר, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית, השתתפה בהקמה ובניהול של המרכז הישראלי לכבוד האדם