גלגול אחר: חוצה גולן על אופניים

זה התחיל כסוג של בדיחה בין חברים ונגמר במסע מרתק לאורך רמת הגולן. מנוה אטיב ועד לכנרת. סיפור על שני גלגלים, ישבן אחד ועוד שלוש מאות תשעים ותשעה רוכבים. אופניים זה כבר לא טרנד, זו מסורת.

רק לפני כחודשיים וחצי תפס אותי החיידק הזה שנקרא רכיבת שטח. אני לא מומחה לנושא, אבל אני יודע שנדבקתי בתת-חיידק מסוג מסויים - רכיבת שטח נטו. בלי תרגילים אקרובטיים, בלי קפיצות צוקהרה מכל מיני מקפצות מאולתרות ובלי סללומים נטולי מעצורים. רכיבה במסלולי שטח עם נוף, ריח של אדמה, שקט של בוקר וכן, קצת מכשולים, שיהיה מעניין.

שניים מחברי לרכיבה, רמי ועופר, נרשמו למסע האופניים "חוצה גולן" שהתקיים בסוף שבוע האחרון. עבורם זו כבר פעם שנייה. אני, טירון ברכיבת שטח, אבל עם כושר גופני לא רע וקילומטראז' ספינינג מכובד, החלטתי לקפוץ למים, במקרה הזה על האופניים, ולהצטרף למסע שנחשב לאחד מהטובים ביותר בקרב קהילת רוכבי השטח. 

מסע ברמה

לאחר הכנת האופניים וציוד נוסף כגון פנימיות רזרביות לגלגלים, ערכה לתיקון פנצ'רים, חטיפי אנרגיה וביגוד חם כיאה לרמת הגולן בעונה זו, יצאנו לדרך. מי שרוכב יודע ששעת היציאה היא תמיד מוקדם בבוקר. כן, זה חלק מהחבילה, כדי שלא יהיה חם מדי וכדי שנפגוש כמה שפחות כלי רכב (כי תמיד יש קטעים, אפילו קצרים, שמחייבים רכיבה על כביש).

הצבעוניות של ארבע מאות רוכבים, כל אחד וחולצת הלאנס ארמסטרונג שלו, כל אחד והאופניים שלו, הבייבי שלו, היא מחזה מרנין. לאחר התארגנות קצרה, העמסת הציוד האישי על משאית ומילוי מים יצאנו מנווה אטיב למסע שהסתיים למחרת בכנרת. הטיפוס הראשון, לכיוון קלעת נמרוד, רמז שפיקניק זה משהו שרחוק מאיתנו. שניים פרשו לאחר התכווצות שרירים. השאר הזיעו, העלו דופק וקצב נשימה. נסו לדמיין ארבע מאות איש מתנשפים.

משם המשכנו דרומה לכיוון קיבוץ אורטל, בדרך שמעל ברכת רם. הגולן פשוט מרהיב. נסיעה לצד מטעי תפוחים שרק מחכים לקטיף, המתנה לטרקטור דרוזי שחוצה את הכביש ומעבר מכשולי מים מורכבים, הם רק חלק מחווית המסע. בין לבין עשינו עצירות קצרצרות למילוי מים ולקבלת הסברים מהמדריך על המקומות בהם עברנו.

תיקון חצות

לאחר הפסקת צהריים בקיבוץ אורטל, אותה ניצלו חלק לתנומה קלה על הדשא, המשכנו לכיוון קצרין. מי לא מכיר את דרכי הטנקים ואת אבני

 הבזלת של הרמה? עכשיו גם אופני ה-"NORCO" זנב קשיח שלי מכירות. אגב, רכיבה על אופני "זנב קשיח" היא לא תענוג גדול בסוג כזה של מסע ובכזה תוואי שטח, אבל זה מה יש ועם זה ממשיכים, וה-NORCO עשו עבודה משביעת רצון. 

כשהגענו לקצרין, לחניית הלילה, חיכה לנו הציוד האישי. איש איש ומטלטליו. לאחר פריקת הציוד התפנינו לשטוף ולטפל באופניים. במקום הוקם אפילו "מוסך" לתיקונים קלים לכלי הרכב הדו-גלגליים. זה השלב שבו הבנתי שרמת הארגון במסע הזה היא משהו יוצא דופן בנוף הישראלי. שאפו.

לאחר הקמת האוהלים ההכרחית טבלנו בג'קוזי, מחפשים מזור לשרירים הכואבים. כן, בקאנטרי של קצרין יש יופי של ג'קוזי וגם סאונה. מקלחת חמה, ארוחת ערב, שיחת עידוד עם בת הזוג בטלפון, ולישון. השעה תשע. השכמה בחמש וחצי בבוקר.

הבוקר בא כל כך מהר

אחרי שמונה וקצת שעות בשק שינה, בלי שינה מתוקה, עם עוד שניים באוהל לא גדול, נאלצנו לצאת לקור הבוקר של קצרין. קיפול, התארגנות ועמידה בתור לקפה, ואנחנו כבר על האופניים, מדוושים לכיוון הזוויתן וממשיכים בעלייה לכיוון מעיינות סלוקיה. עלייה? שמונה ק"מ של רוח לפרצוף. רוכב ומרגיש שאני על אופני ספינינג - רוכב מהר ונשאר במקום. כשהסתיים לו "הסיוטון" חיכתה לנו ארוחת בוקר ממנה תיזכר החלבה לטובה.

סוף הדרך

אפילו פנצ'ר בגלגל האחורי כ-500 מטר מקו הסיום לא הצליח לקלקל את החוויה, אלא רק להעצים אותה. את הפנצ'ר לא תיקנתי, המשכתי לרכב בעמידה עד סוף המסלול.

כשהגענו לחוף הלונה גל, התחנה האחרונה במסע, הגוף כבר היה במצב של עייפות מתקדמת. המזלג עם הפסטה ברוטב בולנז עשה את דרכו לפה שלי במשך שניות ארוכות. היה מעייף. היה כואב. היה שווה.

• צילום וידאו: יעקב לוי ובועז שובל