ים סוף הישראלי: הדוגמית האחרונה

בחגורת המים החמים הסובבת את העולם גדלים דרך קבע מיליארדי יצורים חיים (בעצם פי כמה וכמה, אלא שאיני כשיר לקבוע מספרים גדולים כאלה), שבדרכה המופלאה והנפלאה של האבולוציה התנחלו במושבות צבעוניות של פוליפים. אנחנו קוראים למושבות האלה אלמוגים, והרבה מהם ביחד יוצרים כבר סלע ארוך ותת מימי שקוראים לו ריף.

כל העולם ה"נאור" יודע שהריפים יפים, שנופיהם הם הצבעוניים ביותר בעולם ושחוויית הצלילה – הפעולה הגופנית הנלווית לביקור בריף כלשהו – בהם מדהימה. כמותה כמפגש מפוקח ומרצון עם חיזיון פסיכודלי, שעם כל הכבוד לטימותי לירי, לאלן גינצברג ולביטלס, שום התנסות כימית לא יכולה לשוות לה.

בילדותי ישבתי באולם קולנוע חשוך וצפיתי אחוז קסם והתרגשות בסרטו האלמותי של ז'אק איוו קוסטו, הצוללן הצרפתי, שטבע כותרת לעולם האלמוגים העשיר בדגה, ברכיכות ובצבע – עולם הדממה. לא רחוק מן האירוע הזה בחיי שופרה הדרך לאילת. המוני מבקרים נהרו דרומה אל הפלא שעל שפת מפרץ ממפרצי האוקיינוס ההודי, ובשובם צפונה נשאו עמם הוכחות לביקורם ומזכרות לרוב: אלמוגים מרוסקים, שושנות ים מיובשות, כוכבי ים עצובים, דגים "מוזרים" ונדירים וקונכיות צבעוניות.

שני דברים איפיינו אז את ביזת הריף והשחתתו: כל המלקוח הזה החל להצחין מרקב פחות משעתיים אחרי שנעקר מן הריף, והשלל הושלך ככלי אין חפץ בו ובגועל רב מיד אחרי שכל המשפחה והקרובים גמרו להתפעל מן הביזה ולקנא בחמסנים שהיו באילת.

לא פחות נורא לעולם המים המופלא בחוף ים סוף הישראלי היה הקמת הנמלים באילת – הצבאי, זה של הפוספטים, האזרחי ונמל הנפט. ביוב עירוני פה ושם, פליטה תעשייתית קלה שאינה מכוונת נכון ושגיאה של מלח שוטה שאמרו לו לרוקן את שופכי האונייה אל הים, כל אלו הצטרפו אל משלחת מלאכי הרעים, החבלה והחרון שעטו על אלמוגי אילת לכלותם.

ה"ירוקים" הצליחו לשכנע את הרשויות להכריז, לטובת האנושות, על קטע חוף קצרצר שבו אסור יהיה לבנות ו/או להרוס. קראו לו "שמורת הטבע של חוף אלמוג". מטיילים החלו לנהור אל הפינה הקטנטונת הזו ולצקצק בלשונם בהתפעלות, או בצער – אם הם מביני דבר – על הדלות של השמורה וזנביותה הנשרכת אחרי ריפים אחרים בעולם, שפעם לא הגיעו לקרסולי הריף באילת.

לכאורה אפשר היה עכשיו להתרווח בנינוחות של מנצחים ולומר: ישראל קטנה, נתח החוף שלנו מן האוקיינוס ההודי אומנם זעום, אך ריפנו ניצל ופינת ההצלה זערורית על פי יחס משקלה העולמי. אלא שלא בדיוק כך היה. בחוף השמורה עצמו כמעט לא בנו, רק הצמידו אליו בנייה של מלונות ומוסדות וכיו"ב. טינופתם של הנמלים משייטת אל השמורה וגם קולעת בה, ומי שחשב שההכרזה על אלמוגינו כבני-הגנה סיפקה להם את נוסחת אריכות הימים, התבדה בחלוף זמן מועט בלבד.

זה היה הרגע שבו התנערנו מן האומללות ועשינו גן חיות לאלמוגים. באו בני משפחה אחת משועי הארץ, יצקו טונות של בטון אל תוך אלמוגי הריף, שילמו לרשויות המתאימות את שכר הדירה הנדרש ועכשיו הם מסייעים למשכורתו של הפקח שצריך להשגיח עליהם. אף שיש חוק ברור שאוסר להוציא מן השמורה שום אורגניזם אלא לצורכי הצלת חיי אדם, מקבל עמוד הבטון, הוא גן החיות לאלמוגים, את האספקה השוטפת שלו מן השמורה, וכדי לעוור את עיני הציבור ההדיוט מממנת משפחת השועים עמותה בשם "צלול" במיליוני שקלים, כדי שזו תסיח את דעת הציבור בזעקות הקוזאק הנגזל שלה על אירועים שמתרחשים במקומות אחרים לכאורה.

באיים המלדיביים, באוסטרליה, באיי האוקיינוס השקט, באיים הקריביים, במצרים, בירדן ובסעודיה יש ריפים, ואוי למי שמזהמם, אוי למי שמשחיתם ואוי למי שפוגע בהם. בקניה ובאינדונזיה יש ריפים ואין שום "אוי", וזה כמובן עניין של זמן עד שאוצרותיהן ייעלמו מכוכבנו. בישראל היה ריף ובמקומו יש אקווריום בטון גדול, שתמורת ממון רב אפשר לראות בכלובי הזכוכית שלו ומתחת לתאורה את מה שהיה פעם הריף שלנו.

גם חלון הצצה אל העולם שמעבר לזכוכית עשו שם, משל אקווריום לבני אדם. דגים משייטים אנה ואנה מול עיני האנשים וגם את שרידי הריף ואת אחרוני אלמוגינו רואים שם. אך אי אפשר לצלול לתוך אקווריום, וכדי לראות את אלמוגי מפרץ אילת יש לנסוע לחופי סיני, שהם במצרים.

אבל מה זה חשוב, העיקר שיש לנו אקווריום ובמרחק מה ממנו גם שעשוע עם דולפינים. פעם גם מי שרצתה היתה יכולה אפילו ללדת בחברת דולפינים, ותוך כדי כך הבעל הממתין בעצבנות יכול היה להתבונן בדגי המפרץ שוחים בין האלמוגים ושושנות הים שבאקווריום.

איפה זה

באילת, אלא איפה.