השתתפתי בריאליטי. אז מה?
למה עצם העובדה שהשתתפתי בתוכנית טלוויזיה גורמת לאנשים להתייחס אליי בספקנות? לפקפק בניסיון ובערכים שלי? לטעון שהכוונות שלי לא טהורות? למירב בן ארי נמאס להתנצל
אבל מתברר שיש אנשים שחוסר הניסיון שלי בתחום החינוך (אגב, יש לי ניסיון מסוים, אבל זה באמת לא משנה) מפריע להם, לפחות לפי התגובות לטורים הקודמים. המגיבים הקיצוניים יותר טוענים שהכוונות של מי שמגיע לעשייה חינוכית דרך תוכנית טלוויזיה אינן טהורות. הערכים שלו, הם אומרים, שונים מאלה של אנשי העשייה האמיתיים, שלמדו את המקצוע והתנדבו במיני מסגרות שונות.
יש בכך משהו, אין ספק. אבל בעיני עצם העובדה שלא למדתי עבודה סוציאלית או חינוך, שלא הדרכתי בהוסטל לבני נוער, אינה מעלה ואינה מורידה מכך שכדי להקים ולנהל פרויקט יש צורך בתכונות אחרות, חשובות לא פחות. ניסיון בעשייה, רצון טוב, נכונות רבה להשקיע וכמובן משאבים כספיים. בתחומים בהם אין לי ניסיון אני נעזרת באנשי מקצוע טובים במיוחד, בעלי רקע בעבודה עם נוער בסיכון. וכן, גם בעלי תואר בחינוך או בעבודה סוציאלית.
למה זה מפריע כל-כך לאנשים?
ההשתתפות ב"דרוש מנהיג" מטרידה מידי שבוע מגיבים שונים, וחשוב לי להסביר את העניין. נכון, השתתפתי בריאליטי. אז מה? כלומר, עשיתי מעקף מסוים על-מנת להגיע לתחום שאני אוהבת, 'נפלה' עליי הזדמנות נדירה להגשים חזון ושאיפות. לשם כך לא הייתי צריכה להתחיל מלמטה, אלא קיבלתי משאבים כתוצאה מהזכייה בתוכנית. עכשיו, הגיעה תורה של העבודה הקשה.
אז למה זה מפריע כל-כך לאנשים? למה עצם העובדה שהשתתפתי בתוכנית טלוויזיה גורמת לאנשים להתייחס אליי בספקנות? הרי מה זה משנה, אם המטרה היא אותה מטרה והרצון הוא אותו רצון - לשפר ולקדם את נושא החינוך. אני מאמינה שכל אדם שרוצה לעזור ולשנות צריך לקבל הזדמנות, בדיוק כמו הכוכבים החדשים של הפוליטיקה. רובם אמנם לא היו חברי כנסת או שרים בממשלה מעודם, אך יש להם הרבה רצון ויכולת לשנות את פני החברה הישראלית. דווקא בגלל זה נראה שהם מצליחים לטלטל את המדינה.
ההשתתפות ב"דרוש מנהיג" היוותה עבורי קרש קפיצה למה שרציתי לעשות מאז ומתמיד, אבל לא היתה לי אפשרות להגשים במהירות כזו בחיים ה'רגילים' שלי. אני משוכנעת שבסופו של דבר הייתי מממשת את החזון שלי, אבל זה מן הסתם היה לוקח לי עוד כמה שנים.
מה באמת יוצא מכל הריאליטי הזה
השבוע ראיתי את רשימת תוכניות הריאליטי המשתתפות בטקס "מסך הזהב" השנה, ביניהם "הדוגמניות", "השגריר", "סוף הדרך 2", "רצים לדירה 2" ואחרות ("דרוש מנהיג" בכלל לא כלולה ברשימה, כי מה לעשות, היא היתה תוכנית חסרת רייטינג שכולם מעדיפים להדחיק את עצם קיומה). לא יכולתי שלא לצקצק בלשוני ולומר לעצמי: ואיפה הם היום? מי זוכר את הזוכים בתוכניות הללו? מה הם מאז תרמו לאחרים? לא נעים להגיד, ובכל זאת, חוץ מלספק אייטמים רכילותיים ספק אם הם מעניינים מישהו. היחיד מבין הזוכים שממש עושה הוא איתן שוורץ.
בסופו של דבר מה שחשוב הוא השורה התחתונה, מה באמת יוצא מכל הריאליטי הזה. ולכן לי אין מה לחפש בטקס. הרי בראיון הראשון שלי אחרי הזכייה הכרזתי ש"לא באתי להיות נינט טייב", כלומר לא הגעתי לתוכנית כדי להפוך לכוכבת. כמובן שמייד קפצו עליי כל מעריצי המאמי הלאומית שחשבו לרגע שחיללתי את כבודה, למרות שאני בכלל התכוונתי לפרגן, אבל זה לא העניין. העניין הוא מה שהרבה אנשים אומרים לי, שכל מי שמופיע בריאליטי זוכה בכסף, בנסיעות ובחיים יפים לרגע, ורק אני קיבלתי את כאב הראש הזה. התשובה שלי תמיד היא מצטערת, אבל אתם טועים. ובגדול.
אני שמחה שיצא משהו משמעותי מ"דרוש מנהיג", שהפרויקט שלי הולך ומתהווה, שהמדריכים נבחרו וכבר החלו לפגוש את הנערים המשתתפים. אני מתרגשת כשאני רואה את הפועלים והקבלן עובדים בחורבה שתהפוך למרכז "דרך האתגר", משפצים, שוברים קירות, צובעים ומקימים. אני מכירה כל בורג, עמוד או עץ במקום. השבוע, כשהלכתי לבחור אריחי קרמיקה לשירותים ולמטבח, אפילו הרגשתי כאילו אני בונה בית לעצמי.
הכל, כולל הכל, לא היה קורה אילולא ההשתתפות שלי בתוכנית. אז לכל הספקנים, ולכל אלה שלא מאמינים בריאליטי, אני רוצה להזכיר שהשורה התחתונה היא שחשובה. מה יוצא מההשתתפות בתוכנית ומה באמת עשית בשביל אחרים, לא בשביל עצמך.
שלכם,
מירב
- מירב בן ארי, שזכתה בתוכנית הריאליטי "דרוש מנהיג" בתקציב של חמישה מיליון שקל להקמת פרויקט חברתי, מדווחת עליו מידי יום רביעי בטור אישי. הפרויקט, "דרך האתגר", הוא מרכז חינוך וספורט אתגרי שיפעל בנתניה ומיועד לבני נוער בסיכון. לכל הטורים של מירב לחצו כאן