כולם רוצים להיות הבראסרי (אבל לא כולם מצליחים)

"לחם יין" ביהוד, מציעה עיצוב חמים ותפריט לא מאיים, המתאים למי שמעדיף לדבוק במוכר ולא לחפש הרפתקאות. לא התרגשנו, אבל אפשר לקפוץ אם אתם בסביבה

אמיר קמינר פורסם: 14.12.05, 12:47

השבוע פקדתי את אחד השיבוטים של "בראסרי/קופי בר" שצצו לאחרונה בתל-אביב. התקשורת מיהרה להכתיר את המקום כמקום הנכון של החורף הנוכחי, ואכן, החלל המעוצב רחש קהל נכון. חבל רק שהאוכל לא הצדיק את הבאז. חמישה סועדים לא מרוצים התבאסו מהמנות המפוספסות, שעוררו געגועים למקור, וגם קיטרו על החשבון המופרז. אני עדיין לא נוקב בשם המקום, מאחר שבכוונתי להעניק לו ימי חסד לפני שאפסוק את עמדתי הסופית. גם הבראסרי סבל ממעידות וחריקות בחודשי ההרצה.

מתברר שכולם רוצים להיות הבראסרי הבא או לחקות את ההצלחה המרשימה של "קופי בר", הפועלת במתחם יד חרוצים בתל-אביב כבר עשור, ובה אף פעם לא נופלים. לא פלא שברחבי הארץ מבצבצים יותר ויותר שעתוקים. אני לא יודע אם "קופי בר" עמדה לנגד עיניהן של דגנית עמיחי ורונה פרדיס כשפתחו את הביסטרו "לחם יין" ביהוד לפני שש שנים, אבל בהחלט ניכר דמיון בין השניים – מאגרטל הפרחים האימתני בכניסה ועד מנת האנטי-פסטי.

עמיחי, מפיקה ואשת תקשורת, ופרדיס, מעצבת פנים, נפגשו בגן הילדים שבו בילו צאצאיהן, והחברות גררה הקמת ביסטרו בקומת הקרקע של בית אפריקה ישראל בשכונת קרית סביונים (סמוך למלון אביה). תושבי יהוד– קרית-אונו–סביון וגם אנשי חברת ההיי-טק האימתנית מרקורי (שלאחרונה כיכבה בכותרות עקב אי-סדרים והתפטרות המנכ"ל) אימצו את המקום, והוא הפך למוסד מקומי. עכשיו מציין המוסד יום הולדת שש עם תפריט סתיו. התפריט מושתת על מנות הדגל האהובות על הנתינים הקבועים.

לרגל האירוע החלטתי לראות על מה הרעש, בתקווה לא לחרב את החגיגה. לשליחות בחרתי שתי עלמות חמד ילידות המרחב, ש"לחם יין" לא זרה להן. שתי הנאוות חולקות עימי את ן-ספייסtהאו במערכת, וגם לא מעט ארוחות צהריים בעמדת המיקרוגל. לאחרונה שלושתנו נע - דרנו מהעבודה: אני ביליתי במרקש, י' עמלה קשות בלונדון, ו-ש' דילגה בין תאילנד לניו-יורק. העסקית היתה הזדמנות להשלים פערים ולהסכית לסיפורים רוגשים על מסיבות פָל-מָן, מועדוני סלסה לטיניים, חוויות מארמון מלך מרוקו ומפגשים עם סטאריות אנגליות. אחרי ההתרוצצות בניכר, "לחם יין" היא בדיוק המקום שעשוי לגרום לכם להרגיש בבית: עיצוב חמים ונטול יומרה ואווירה לא מאיימת (פרחים, מנורות מעוצבות, נרות, ריהוט עץ). גם התפריט הוא כזה (אוכל בסיסי וביתי), ובעסקית לא תמצאו מנות חדשניות או הרפתקניות.

"לחם יין" (התעלמנו מהשם ולא הזמנו את מרכיביו) מאפשרת לנווט בין מספר עסקיות, כולל צמחוניות (בתפריט תמצאו אפילו אגף דיאטטי מבורך). התמקדנו בעסקית של ה-69 שקל (מנה ראשונה, עיקרית, שתייה חמה ושתייה קלה). תחילה תחקרנו את מרבית הראשונות. מרק הבטטה הכתמתם הוגש קר, אז החזרנו למקצה חימומים. כשהוא שב בטמפרטורה הולמת, לא נרשמו התעלפויות. הוא היה אנמי ולא עשיר-סמיך כמתבקש. פטה כבד העוף היה מושקע ונעים, חוץ מנגיעות קלות של מרירות. גם לא היה מזיק אילו היה פחות כבד ויותר אוורירי. האנטי-פסטי היה סביר וניכר מאמץ, אבל עדיין חסר הטאץ' והברק של המנה המקבילה מ"קופי בר".

בעיקריות המצב השתפר. השניצל, שנחשב לתפארת האתר, היה חטוב ופריך. ש', שהתמכרה לאחרונה לאורז תאילנדי מתובל, רטנה שהאורז תפל וחסר מעוף. י' נהנתה מסטייק הפרגית: "הוא רך ועשוי-מתובל במידה הנכונה", קבעה, "חבל רק שהצ'יפס סתמי כמו במזללת ג'אנק פוד טיפוסית". אני חשתי שאני זקוק לברזל, ותוך התעלמות מעצות הרופאים והתגרות בגורלי פשטתי על צלחת כבדי עוף. הם היו מוצלחים, מהסוג הביתי המשודרג, ולשמחתי – חפים ממרירות. מצער רק שהיו עשויים מעט יתר על המידה. הפירה, מצידו, לא עורר ריגוש. בקיצור: התוספות זקוקות לטלטלה.

בזמן ביקורנו אוכלסה "לחם יין" בקליינטים קבועים, שמעדיפים כנראה ללכת על בטוח ולקבל את המוכר והחביב במקום לטרוח ולהרחיק למחוזות קולינריים מסעירים יותר. הם נראו שמחים בחלקם. מבחינתי, "לחם יין" נמנית עם הז'אנר של "רק אם אתם גרים/עובדים בסביבה או נקלעתם במקרה לאזור". אז אם אתם ברדיוס הרלוונטי, אתם מוזמנים לקפוץ. אני מעדיף לדבוק באוריגינל.