שישה מי יודע?
חג הפסח מביא איתו כהרגלו שלל סרטים, עם דגש על הגיל הרך, אבל לא רק. מ"עידן הקרח 2" המופלא ועד הכלבים המקסימים ב"שמונה מתחת לאפס". אהרון קשלס עושה סדר
מתוך "עידן הקרח 2"
כמו בכל שנה, חג האביב מביא עימו את מתקפת המפיצים הישראליים, שבוחרים להוציא לחירות כל פיסת צלולואיד שליקטה אבק במרתפיהם השנה, לצד קומץ זעום של סרטים חדשים וראויים. זוהי, אם כן, השעה לאחוז מחדש בנר, ולהפריד בין החמץ לכשר.
"עידן הקרח 2": הפרהיסטוריה חוזרת!
שני סרטים מצויירים יתחרו על תשומת הלב של ילדיכם בימים הקרובים: "עידן הקרח 2" ו"ג'ונגל סיטי". את האחרון טרם הספקתי לראות, אך הנה שתי עובדות שיעזרו לכם לחרוץ את דינו מבעוד מועד:
1. עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של אריה בשם סמסון המתגורר בגן החיות של ניו-יורק ולומד לפתע שבנו האהוב, ראיין, נשלח בטעות לאפריקה. בלי להתבלבל הוא אוסף את חבריו לתא ויוצא למסע הצלה בג'ונגל המסוכן. נשמע מוכר? נשמע מדגסקר!
2. בסיום הקרנת המבחן של הסרט לנציגים של רשתות שיווק הצעצועים הגדולות בארה''ב, וולמארט, TOYS ARE US וכו', החליטו האחרונים לא לייצר דמויות ברוח היצירה, שכן הם לא חוזים לה חיים ארוכים על המסכים.
ובאשר ל"עידן הקרח 2", הרי שאתם יכולים להסיר דאגה מלבכם. על אף הביקורות השליליות בארה''ב, מדובר בסרט אנימציה מופלא שמשכיל לעשות את שרבים וטובים לא הצליחו לעשות - להתעלות על קודמו.
מרבית המבקרים המקטרגים מפנים אצבע מאשימה לעבר תסריטו החלול של הסרט, בעודם משבחים את הישגיו של הראשון בתחום. ייתכן ויש משהו בדבריהם. "עידן הקרח" רחוק מלהתבסס על תסריט עבה ומורכב. למעשה את עלילתו ניתן לתמצת על פתק קטן הכולל את השורות הבאות: מאני, דייגו וסיד, גיבוריו של "עידן הקרח", מגלים כי עולמם הקפוא הולך ומתפורר ולפיכך הם יוצאים למסע הישרדות. אבל יש לזכור שהעלילה לא הייתה גם הצד החזק של החלק הראשון: מאני, דייגו וסיד מחזירים ילד אובד לאביו הצייד. לעומת זאת, שתי היצירות שואבות את כוחן מן העולם החדש אותו הן בוחרות לשרטט בפני הזאטוטים ומאוסף של דמויות מלאות חיים, שיותר משהן נסמכות על יכולתם של המדבבים הרי שיש בהן, ובאופן בו הן מאויירות ומואנשות, קסם משל עצמן.
ובכל זאת, קשה שלא להתרעם נוכח אוזלת היד של הביקורת האמריקנית והחמצתה את מהלכיו העלילתיים הכפולים והמכופלים של "עידן הקרח 2". בעוד לא מעט סרטי אנימציה חדשים הקפידו לשלב בסיפוריהם מראות אפוקליפטיים ורצחניים שאינם מתאימים לגיל הרך (ע''ע "מוצאים את נמו", "תפוס ת'כריש" ועוד), הרי ש"עידן הקרח 2" משכיל להימנע מהמלכודת הזו ולהציע בכרטיס אחד יצירה אחת לגיל הרך ויצירה אחרת למבוגרים. עבור הילדים, האפוקליפסה רק מרחפת מעל עולמן של הדמויות, לעולם לא פוגעת באמת, ולפיכך מאפשרת סוף טוב שיעלה חיוך של הקלה על פניהם. לעומת זאת, עבור המבוגרים שביניכם, אלו שמודעים להתחממות הגלובאלית, או לחלופין לפחד מפני אירועים אפוקליפטיים מיידיים יותר (מגפות, מלחמות וטרור), סופן האמיתי של החיות הנלחמות למען הישרדותן על המסך לא יכול שלא להעלות דמעה של צער ומבט דואג לעבר העתיד, לצד אותו חיוך מלא באושר.
אך כאמור, חינו של "עידן הקרח 2", נמצא בראש ובראשונה באהבתו לדמויותיו, ועוד יותר מכך בהערצתו למקורות ההשראה הקולנועיים שלו. ואולי, כיאה לסרט העוסק ביצורים מן העולם הפרה-היסטורי, שתי ההתרחשויות שהופכות את היצירה ליום של חג כרוכות למעשה בהצדעה לימים פרה-היסטוריים של האמנות השביעית. בדומה לחלק הראשון, גם ב"עידן הקרח 2" העלילה עושה אתנחתא מדי פעם מהסיפור המרכזי לטובת עיסוק במעלליו של סקראט (הכלאה בין סנאי ועכברוש) ומרדפו אחר הבלוט האבוד. אלו הם ללא ספק רגעיו היפים ביותר של הסרט והם מתבססים, רובם ככולם, על אמנות הסלאפסטיק האבודה של צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון והרולד לויד. ההתרחשות האחרת, לעומת זאת, מציגה קטע שירה ומחול, במיטב המסורת של הבמאי המנוח באזבי ברקלי, שבמהלכו להקת נשרים מורעבים חגה סביב גיבורינו ומתכננת במילותיה את סעודתה הקרובה. מעדן מלכים. בון אפטיט!
"פריצה ברשת": משחקים גריאטריים
עוד בשלב ה"בקרוב", סרטו החדש של ריצ'רד לונקריין ("ווימבלדון"), רמז לנו כי מדובר בלא יותר מאוסף להיטים, מבית מדיה דיירקט, לעבודותיו הגדולות של הכוכב הנערץ, הריסון פורד. ברם, עם סיום הצפייה ביציר הכלאיים, "פריצה ברשת", אפילו אנחנו הופתענו לגלות עד כמה רבה תעוזתם של הוליווד ויוצריה הציניים, שכבר לא עושים דבר על מנת להסוות את זהותם של הסרטים מהם שואבים את "השראתם".
פורד, משועמם וחד הבעה מתמיד, מגלם את דמותו של ג'ק סטנפילד, אחראי אבטחת מידע בבנק בינלאומי, המגלה כי אשתו וילדיו נחטפו, ושהתנאי לשחרורם הוא סיוע לשוד, בבנק שבו הוא עובד. מה יעשה ג'ק? האם הוא ייכנע לדרישות השובים, או שמא יבחר באפשרות ב', הידועה יותר בשם "אני לא נושא ונותן עם טרוריסטים/גנבים, אלא מוציא אותם מדעתם רק כי מותר לי. ככלות הכל זהו סרט הוליוודי וכאן לא הורגים משפחות רק בגלל שהשמדת 100 מיליון דולר מכספי הנבלים"? את התשובה תקבלו בסיומן של 105 דקות מפרכות ומופרכות במיוחד - ולא ראיתם פתרון מצוץ מהאצבע עד שלא שמעתם כלב נובח - שאולי ניתן היה ליהנות מהן אי אז בשנות השמונים, קצת לפני שמותחני הפעולה, דוגמת "מת לחיות" המופתי, גילו את העונג המגולם בקורטוב של הומור ומודעות עצמית.
נקודת האור היחידה של "פריצה ברשת" היא ניקולאי קוסטר-וולדאב ("ווימבלדון") בתפקיד יד ימינו של הנבל שמזכה את הסרט בסצינה היחידה שמפיחה, ולו לרגע קל, רוח חיים במפעל הקלישאות שלפניכם. קוסטר-וולדאב, או בגלגולו הקולנועי הנוכחי, ליאם, נשאל על-ידי בתו של הגיבור, "מדוע אתה שונא אותנו כל כך?" ואז משיב, באופן חד ובוטה, שאף משכיל לתמצת את חווית הצפייה בסרט כמו גם את תחושותינו כלפי הדמויות המתרוצצות על המסך, "אני לא שונא אתכם שרה. פשוט לא אכפת לי מכם".
"אין כמו בבית": הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הנה יצירה נוספת שעושה שימוש בחומרי עבר ("איך להיפטר מבחור ב-10 ימים" ו"בתול בן 40") אך הפעם דווקא מצליחה להתחמק מעונש.
טריפ (מתיו מקונוהי) הוא גבר בן 35, רחוק מלהיות בתול, אך כזה שאינו ממהר לעזוב את הסידור הנוח של חיים בבית הוריו. אולם, כידוע, מה שעושה טוב לילדים לא תמיד מביא נחת למבוגרים, בייחוד לא לאב שמייחל לרגע בו יוכל לזכות בחדר העירום שלו, ולפיכך הם מחליטים לעשות מעשה ולשכור את שירותיה של פולה (שרה ג'סיקה פרקר), בחורה שמרוויחה את לחמה מפיתוי גברים והוצאתם מן הבית. ובקומדיות הרומנטיות הכוללות מפתים/ות מקצועיים/ות לעולם תיתקלו בשני כללי זהב מאד שבריריים:
- אנחנו לא שוכבים/ות עם הלקוחות שלנו.
- אנחנו לא מתאהבים/ות.
ואמנם, בטרם טריפ יספיק לשאול, "היי, את לא קארי מ'סקס והעיר הגדולה'?", פולה כבר תחוש שינויים בכל הקשור לפעילות ההורמונלית בגופה וכך גם בכאב מוזר המנקב את ליבה.
כפי שניתן לראות, "אין כמו בבית" מתכתב עם מסורת ארוכה של קומדיות רומנטיות שמבקשות להכות את המומחה (ע''ע "היץ'") ואין בו כדי לחדש דבר, אך מאידך, ממתי אנחנו בכלל מחפשים מקוריות בז'אנר הזה? למי שבכל זאת מתעקש למצוא הפתעות בסרט, הנה רשימה חלקית:
1. שרה ג'סיקה פרקר לא נותנת בפגישה הראשונה.
2. גם לא בשנייה.
3. דולפינים לא נותנים למתיו מקונוהי בפגישה הראשונה.
4. אבל כן בשנייה.
"המסור 2": המנסרים בדמעה, קוצרים ברינה
"כן... יהיה הרבה דם!", מבטיחה הכותרת שמלווה את כרזת סרט ההמשך ללהיט האימה המפתיע משנת 2004, "המסור".
כעת, נשאלת השאלה, מהו הקריטריון שעל-פיו יש לשפוט את "המסור 2"? האם די בכך שהוא יקיים את דבר המפרסמים ויציג לפנינו את גרסתו למכת הדם התנ''כית או שמא יש להפעיל נגדו מערכת של שיקולים מוסריים?
אין ספק כי "המסור 2" הוא צאצא נוסף למגמה הקולנועית שלעולם הטרידה את מנוחתם של ההורים - סרט האימה המודרני. עלילתו, כמו גם זו של החלק הראשון, אמנם משוכללת לאין ערוך מזו שמעטרת התרחשויות קולנועיות דוגמת "בית השעווה" ו"הוסטל", אך בסופו של יום, מאגר תכסיסיה ותחבולותיה מוביל אותה לאותו יעד נכסף - חגיגה אדמדמה, נוטפת וחסרת עכבות.
זאת ועוד, בניגוד לסרטי האימה הקלאסיים, דומה כי ביצירות שהוזכרו לעיל, ליוצרים, ובהשלכה גם לצופים, כלל אין עניין בהישרדותם של הטובים. נהפוך הוא, מקור ההנאה בסרטים הללו נעוץ ביכולתם להציג לפנינו אוסף של מיתות שכמותו טרם ראינו.
ועכשיו, לאחר שהבהרנו את הבעיה המוסרית שיש בעידוד זוועתונים, יש להודות באמת החמוצה-מתוקה: איש מבין אלו שהנהנו נוכח השורות האחרונות איננו מהווה את קהל היעד של "המסור 2" ומכאן שאנו עדיין חייבים לאחרונים דין וחשבון. ובכן, על אף ש"המסור 2" חסר את הרוח הרעננה והממזרית שאפיינה את החלק הראשון, הרי שהוא מצליח לשחזר את ההצלחה המקורית במספר אפיקים:
- מראות "gore" קשים מנשוא. להלן תמציתן של חמש הדקות הראשונות: בחור מתעורר במרתף כשמסכת מוות עוטפת את צווארו. המפתח למסכה שמאיימת להיסגר על פניו המבועתות הושתל באחת מעיניו. בארגז שלצידו מצויים כלי עבודה, לא סטריליים במיוחד, להוצאת המפתח. אתם מוזמנים לעשות את המתמטיקה לבד. רמז: הפתרון מכיל שארית.
- שיאים חדשים של טעם רע:
1. "המסור 2" יגרום לכם לתעב חולי סרטן.
2. "המסור 2" יגרום לכם לתעב חולי סרטן רק כדי לרחם עליהם בהמשך מהסיבות הלא נכונות.
3. "המסור 2" יגרום לכם לתעב חולי סרטן רק כדי לרחם עליהם בהמשך מהסיבות הלא נכונות ואז שוב לתעב אותם.
מתוך "מת לצעוק 4"
"מת לצעוק 4": שמישהו יעצור אותם
הגדירו אירוניה: Jigsaw, הנבל של "המסור 2" יוצא מעורו - ובדרך פושט עורות נוספים - כדי לביים את שעשועון הדמים הסאדומזוכיסטי הגדול ביותר שנראה על המסכים, רק כדי לגלות שהוא עדיין מדשדש אחר הפרק הרביעי של פרודיית האימים הבלתי נלאית, "מת לצעוק". ובקיצור, מר Jigsaw יקר, אם אתה חפץ במשחק סאדיסטי במיוחד, הצב את קורבנותיך באולם קולנוע חשוך, חבר לצווארם את אותה מסכת מוות נודעת, התחל בהקרנת "מת לצעוק 4", ואמור להם שהמפתח למסכה האימתנית נמצא מאחורי עיניהם המפוחדות. עיניים יעופו, עליי!
"שמונה מתחת לאפס": חייב לאהוב כלבים
פול ווקר, הידוע יותר בכינויו מהיר ועצבני, נוטש את מכוניות המירוץ לטובת מזחלת כלבים הנעה בהריה המושלגים של אנטרקטיקה. אין ספק שבכל יום אחר השילוב בין אופיו הפוחז והחלקלק של ווקר ובין מהתלת חיות נוספת מבית היוצר של דיסני, היה גורם לי להתרפק על רגעים יפים יותר בעברנו המשותף ("2 מהיר 2 עצבני"), אך, חי נפשי, עם הופעתן של כתוביות הסיום, לא הייתי יכול שלא לחייך נוכח הישגו הבלתי מבוטל של אולפן הענק: לאחר עשרים שנה בקירוב דיסני הצליחו לשחזר את הקסם שאפיין את סרטיהם הקלאסיים.
"שמונה מתחת לאפס", המתבסס על אירועים אמיתיים שפקדו משלחת יפנית לאנטרקטיקה ב-1958 וכן על שובר קופות יפני משנת 1983 בשם "אנטרקטיקה", מכיל למעשה שני סרטים במחיר אחד:
1. דרמה אנושית המלווה את ניסיונותיו של גיבור הסרט (ווקר) לחזור ליבשת הקפואה על-מנת להציל את כלבי המזחלת שהותיר מאחור.
2. סרט הישרדות המספר את מלחמתם של חברי להקת הכלבים, בניצוחה של מאיה, באיתני הטבע.
בעוד הסצינות המתעדות את הדרמה האנושית לוקות בחסר - ככלות הכל, כמה בשר כבר יכול להיות באוסף של התרחשויות אותו ניתן לסכם במשפט "אבל אני חייב לחזור להציל את הכלבים"? - הרי שהקטעים שמפנים זרקור לאתר הפעילות של ההולכים על ארבע הינם מלאי אדרנלין ועוצרי נשימה, לא מעט בשל ההופעה המשכנעת והקסומה של הכלבים, שכמו מאותתים באמצעותה לפול ווקר מי יהיו כוכביו העתידיים של "4 מהיר 4 עצבני".
