ניצוץ חמלה לילדים חולי איידס במוסד "אמא תרזה"

תור ארוך של ילדים משתרך לפני עמדת האחות הלבושה חלוק לבן. ילדים מכל המינים, נמוכים, רזים, יפים, כולם מתוקים-מתוקים, הולכים ומסתדרים האחד אחרי השני, הופכים לשיירת זאטוטים מצחקקת. האחות מגישה לכל ילד בתורו שלושה כדורים וכוס מים, וממתינה בסבלנות עד שייעלמו הכדורים בלוע הפעור. אז נעלם הילדון ובמקומו בא אחר, מושיט ידו לקבלת הגלולות האבקתיות, ובהיסח הדעת מניח אותן בתוך פיו, בולע, ומסתלק גם הוא.

במוסד "אמא תרזה" באדיס אבבה עומדים בתור פעמיים ביום. זהו לא תור לקבלת מתנות, לסרט או להצגה. זהו התור שמציל את חייהם של כ-400 ילדים יום יום, שעה שעה. "אמא תרזה" אינו מוסד רגיל ליתומים ששכלו את הוריהם בדרכים שונות, או נזנחו בחצרות בתים. זהו מוסד מיוחד במינו, האוסף אל חיקו אך ורק יתומים הנושאים את נגיף ה-HIV.

אילו תחושות מעוררות בנו מילים כמו "איידס" ו-"HIV"? בנו, אנשים משכילים, נאורים, אנשי העולם הגדול? האם לא כולנו סולדים מהן, מפחדים מהן, חושינו ורגשותינו מתקוממים בגין הפלישה שלהן אל עולמנו החם והבטוח? האם לא כולנו מקשיבים מתוך ריחוק לקריאותיהם של חולי איידס בארץ ובעולם, משתתפים איתם בצער גורלם, אך שוכחים מכך עוד טרם חזרנו אל מיטתנו הבטוחה בלילה?

ואיך יכול הלב לקלוט את צירוף המילים הבלתי נתפס "יתום" ו"חולה איידס"? איך אפשר לדמיין עולם שבו ילדים, על תומתם וטוהרתם, לוקים בנגיף זה, מסתאבים בו, כל זאת בנוסף לעצם היותם מחוסרי אב ואם?

"עולם של סבל". ילדים באדיס (צילום: דפנה מקל, למצולמים אין קשר לכתבה)

מאות ילדים בעת ובעונה אחת

כששמעתי לראשונה על מוסד "אמא תרזה" ניעורו בי רגשות מעורבים. בתחילה חשתי דחייה אלימה ומוחצת, ורק אחר-כך הגיעה הסקרנות. גם אם ראיתי דברים קשים מאז שהגעתי לאתיופיה, מראות שזעזעו אותי ואת שלמות תפיסת עולמי, עדיין לא הלכתי רחוק כל-כך, עמוק כל-כך, אל תוך קשיי ההוויה האתיופית, אל תוך לב לבו של הייאוש האנושי. האם המקום הזה, על ילדיו הרכים, יאפשר לי בכלל להמשיך לחיות את חיי כפי שאני מכירה ואוהבת? האם כלל יש ברצוני לפתוח את עצמי לעולם שלם של סבל, שאינני יודעת אם אוכל לעכלו?

נקרתה ההזדמנות בדרכי, ומשלחת של אנשי "הקונגרס הציוני העולמי" הגיעה לאדיס וביקשה לבקר במקום. ידעתי שאם לא אלך איתם, לא אלך לעולם. כשהגענו, מבעד לשער הברזל נגלה לעיניי מקום שקט, פורח, ירוק, וכבר חשבתי לעצמי שהנה, סתם הגזמתי, שוב הפרזתי בחששותיי.

במקום מתארחים עמית דותן ועידית וקסברג, זוג רופאים ישראלים שסיימו את לימודיהם זה מכבר, ומתנדבים במוסד עד תחילת ההתמחות שלהם בארץ. אחריהם הגיעו בצלאל רייך ונופרת חזקאל, גם הם צעירים, חייכנים, מסורים, נכונים לתת מעצמם כל שיידרש כדי להעלות חיוך על פני הדיירים הפעוטים.

בכלל, "אמא תרזה" מתגאה בכמות גדולה מאוד של מתנדבים, במיוחד ישראלים, שמגיעים לכאן לתקופות שבין שבועיים לחודשיים, ותורמים בעצם נוכחותם שם. שכן יותר מכל קוקטייל תרופות, נוכחות אבהית ואימהית היא הדבר לו הילדים הללו זקוקים כאוויר לנשימה.

המקום מסודר ונקי, קשה להאמין שמתגוררים בו מאות ילדים בעת ובעונה אחת. גילאי הילדים שונים, ולצד פעוטות בני יומם ניתן לראות בני נוער. הסיבה פשוטה: בניגוד לבתי יתומים אחרים, שבהם קיים סיכוי סביר לאימוץ הילדים, הרי שבבית יתומים המאכלס ילדים נשאי HIV בלבד, הסיכוי הזה הופך לאפסי. אם גופו ובריאותו יעמדו לו, ילד שהושלך לפתחו של המוסד כשהוא בן שנתיים, ככל הנראה יישאר בו עד שיגיע לבגרות.

עד לאחרונה מעטים היו הילדים שהחזיקו מעמד במקום במשך שנים כה רבות. רובם הלכו לעולמם מספר שנים לאחר הגיעם למוסד, וזאת מכיוון שאנשיו לא יכלו להרשות לעצמם לספק קוקטייל תרופות לכל-אחד ממאות דייריו. כ-150 ילדים מתו בכל שנה מהסיבוכים והמחלות הנלווים לנגיף, מפנים מקום ל-150 ילדים אחרים שתפסו את מקומם.

לפני כשנה החל המוסד לחלק את מנת הקוקטייל לחלק מהילדים, ולפני כחמישה חודשים הצליח להשיג מימון ותשתית לאספקת הקוקטייל לכל ילד שנזקק לו. מאז, כך מדווח עמית, ירד מספר מקרי המוות במוסד ל-20 בשנה. לא בלי כאב הוא מספר לי את זה, את זאת רואים על פניו. מי שמבלה כאן את ימיו ולילותיו נקשר גם לאחרון הילדים, יודע את צפונותיו ומבחין בחסרונו.

"כמיהה ליחס". ילדים באדיס (צילום: מור פרנס, למצולמים אין קשר לכתבה)

אין צורך בחינוך נוצרי כדי לגלות חמלה

אנו צועדים ממבנה הבנים למבנה הבנות. הילדים לא נותנים לעידית ועמית לעבור. כל ילד מבקש פיסה קטנה מהם לעצמו, חיבוק, יד מלטפת, קריצה, חיוך. פני כל הילדים כמהות רק לדבר אחד, למגע אנושי, ליחס אישי. לאות שיוכיח שגם הם, חבורת ילדים חולים ונטושים, עדיין חשובים, עדיין משתייכים אלינו, אל המין האנושי, אל הבריאים והחזקים.

אנחנו עוברים מחדר לחדר, אולם כל החדרים דומים במיטות הברזל שלהם, במצעים המהוהים, בילדים הנתלים מכל פינה, מחייכים, מנופפים לשלום, צועקים, מתרוצצים. פניהם מכוסות לעתים קרובות בפצעונים זעירים, תזכורת לחולשתה של המערכת החיסונית, חושפות את כמיהתם לכל שמץ של גילוי חום אנושי.

הילדים דומים האחד לשני עד מאוד. כולם לבושים במכנסיים בעלי אותה דוגמה, עדות לתרומות שמתקבלות ושלעולם לא ניתן לסרב לקבלן. כך יוצא שכל הפרחחים הקטנים בני החמש משתוללים כשלגופם כותונת בהירה מעוטרת בדקלים טרופיים בצבע סגול. זה מעלה חיוך על פניי, כי אני נזכרת במה שאמא שלי תמיד אומרת: לא משנה מה ילדים קטנים לובשים, הם תמיד ייראו חמודים. אמא שלי אישה חכמה הצודקת תמיד, גם במקרה הזה.

בעודנו עוברים בחדרים עמית מצביע על ילד זה או אחר. על נערה ביישנית שממהרת לאחוז בידו, על תינוק קטנטן שישן במיטה, ומספר את סיפורם. "בן כמה הוא נראה נראה לך?", שואל עמית ומביט על ילדון קטון וצנום ששוכב במיטה במרפאה. "בן שנה וחצי?", אני עונה בחוסר ביטחון (אני גרועה בהערכת משקלים, מידות, מרחקים וגילאים, והנסיבות בוודאי לא הופכות את הניחוש לקל יותר). "ארבע", הוא אמר, ואני מתכווצת לי.

חשבתי לעצמי שכשאחותי הקטנה היתה בת ארבע, היא היתה הילדה הכי שמחה בעולם, שדיברה ללא הפסקה, רקדה ושרה. והנה הילד הזה, הפקעת הכחושה שעורה תלוי עליה וקווצות שיער בודדות על ראשה, העביר את ארבע שנותיו הראשונות בעולם הזה לבד. בלי אם שתלחש לאוזנו מילים מרגיעות ומשככות כאבים, בלי אב שעל חזהו אפשר לנוח ולהירדם.

עמית מספר על ילד אחר, חולה בשחפת. "הוריו מתו שניהם, והאחים שנותרו ניסו לגדלו במשך זמן מה בעצמם", הוא מתאר. "אולם עם החמרת המחלה הם נכנעו והביאו אותו לכאן. מאז מגיעים האחים לבקר והם יושבים ביחד במרפאה, מדברים ואוכלים". והנה ילד שלישי, שאימו נטשה אותו בפתח המוסד מכיוון שלא ידעה איך לטפל בו, וממילא לא היתה יכולה להרשות לעצמה לעשות כן. מאז קליטתו כאן היא מבקרת אותו מדי שבוע, נוסעת מרחק של 200 ק"מ כדי לראות את בנה.

לבי התמלא גאווה. לא בגלל האם המסורה, ולא בגלל החזות הנאה של הבניינים והמדשאות, אלא בגלל אנשים כמו עמית, עידית, בצלאל ונופרת. אלו אנשים כמונו, ובכל זאת יש בהם את הניצוץ, את האומץ לקחת לא רק את חייהם בידיהם, אלא גם את חייהם של אנשים אחרים. האושר שהם מביאים לא נמדד בכסף, הוא נמדד בחיים, בחיוכים של ילדים. החבר'ה הנהדרים האלו, ישראלים במקור אבל גם קצת אפריקאיים בלב, מראים ל"אמא תרזה" שאין צורך בחינוך נוצרי כדי לגלות חמלה מהי.

רוצים להתנדב במוסד "אמא תרזה"?

"אמא תרזה" מזמין אתכם להגיע לבית היתומים ולהתנדב בו. את כרטיס הטיסה תצטרכו לשלם בעצמכם, אולם עם הגיעכם לבית היתומים - הלינה והארוחות על-חשבון הבית. מי שחושב שלבו יעמוד בכך (שכן ילדים חולים הם מראה לא פשוט, והוא שייגלה לעיניכם במשך כל שהותכם כאן), מי שחפץ בחוויה מדהימה שממלאת את הנפש ומרחיבה את הלב, מי שרוצה לראות את אפריקה מזווית אנושית נדירה, מוזמן לכתוב לי לאימייל morynet@gmail.com ולקבל פרטים. אני אקשר אתכם אל הגורמים המתאימים.

ואחרון חביב: שוב, לא נותר לי אלא להוריד את הכובע בפניכם. בעקבות הטור האחרון, שעסק בבית החולים לחולות בפיסצ'ולה, קיבלתי עשרות אימיילים נלהבים מישראלים נהדרים שרק מחפשים איך לתרום ולעזור. לו יכולתי לחבק כל-אחד מכם בנפרד הייתי עושה כן, אולם מפאת המרחק, אצטרך להסתפק בהבעת תודה כנה ועמוקה, ממני כאן באדיס, הישר אליכם.

• מור פרנס, 31, עורכת דין, שוהה עם בן זוגה בשליחות באדיס אבבה