הפלישה הצרפתית
סרטים צרפתיים ממשיכים לשטוף את מסכי הקולנוע בארץ. המגמה טובה, הסרטים לא
רק לפני חודש הצבעתי בהתפעלות על נחשול סרטים צרפתיים ודוברי צרפתית ששטף את המסכים בארץ, והנה מגיע עוד אחד. אבל אם לפני חודש קיבלנו יצירות, יותר או פחות, כמו "ליבי החסיר פעימה", "קרייזי" ו"אנג'ל-A" הרי שכעת מגיעים אלינו שיירי האבנית מתחתית הקומקום. בשבוע שעבר יצאו "את ואני" ו"המגדלור", השבוע יוצאים "אהבה בכפר" ו"כשהים גואה" (לא, אין קשר בין "כשהים גואה" ובין "פוסידון", שגם יוצא השבוע ושנסקר כאן בשבוע שעבר. אם כי ב"פוסידון" הים אכן גואה, אבל ב"כשהים גואה" אין בכלל ים). בשבוע הבא ייצא "עדיף שנישאר ידידים" ו"מחכה לך" שעוד לא ראיתי. שישה סרטים בשלושה שבועות. ארבעה מהסרטים מופצים על ידי יונייטד קינג, אחד על ידי עדן סינמה ואחד על ידי קולנוע לב. ואני מזמין את אנשי הרפרטואר של החברות האלה להסביר לי ולקוראים למה דווקא סרטים אלה נבחרו להפצה בארץ. האם כי מישהו צפה בהם והתרגש עמוקות או כי הם פשוט הכי זולים להבאה? אני צופה ברובם ופשוט לא מבין למי הם מיועדים. ניקח את שני הסרטים שיוצאים היום, שניהם בוימו על ידי נשים. למרות שאחד ("כשהים גואה") טוב בהרבה מהשני ("אהבה בכפר"), הם עדיין מזן הסרטים שמוציאים שם רע לקולנוע הצרפתי. הראשון מלא חשיבות עצמית פסאודו-אמנותית, השני מלא ריקנות קיטשית מלאכותית, שלא לדבר על זה שבאופן די עיוור הוא מנסה להפוך עוול חברתי לבסיס לסיפור אגדה.
כלום לא קורה כאן! "כשהים גואה"
"אהבה בכפר", לצד "כיסאות מוזיקליים" שעדיין מציג בארץ, מייצג את כל מה ששנוא עליי בקולנוע בכלל, ובקולנוע הצרפתי בפרט. כשהם לא עושים סרטים על בורגנים משועממים ("כיסאות מוזיקליים"), עושים הצרפתים סרטים על הקומפנייה, על החיים בכפר, על החיבור מעורר הנשמה לאדמה. בסרטים כאלה - "הסנונית שמבשרת את בוא האביב", למשל - הגיבור הוא כמו פקעת אפרורית הרדומה במעמקי האדמה, עד שנכנסת לחייו עלמה צעירה המשקה אותו חיבה ומאירה אותו באור השמש הבהיר של נוכחותה, והפקעת העונתית פורחת, משיבה משמעות לחייה. אני מצידי, רוצה לנסר לעצמי את הרגליים מרוב ייסורים. תוסיפו לזה שתי עובדות: "אהבה בכפר" עוסק בחקלאי (מישל בלאן) שאחרי מות אשתו השנואה יוצא לחפש אשה חדשה, רק כי הוא זקוק למישהי שתעזור לו עם עבודות משק הבית. הוא מסכים לבסוף לקנות לעצמו אשה רומנייה. הו, איזה נושא חביב לסרט רומנטי: סחר בנשים. וכך אדון זעפני הצרפתי, וגב' "אני לא זונה" הרומנייה מתחילים את יחסיהם באיבה, אבל מסיימים אותם כמשפחה. רגע, זה לא השיא. השיא הוא הבימוי האיום והתסריט המזעזע של הבמאית, איזבל מרגו. הסרט הזה כה רדוד, עיוור, שטחי וחסר כישרון שמי שמצליח ליהנות ממנו, להתרגש מסיפור האהבה המופרך ולהתפעל מנופי הכפר, צריך להשתיל לעצמו במהרה חוש טעם.
"כשהים גואה" טוב מזה אלפי מונים. הוא אומנם שייך לז'אנר הצרפתי הבעייתי השני, "כלום לא קורה כאן", וגם אם הוא מעין קיטש רומנטיקני לקשישים, הוא לפחות מצליח לעשות את זה עם מבט פיכח יותר על החיים ועם כישרון קולנועי הרבה יותר מובחן. יולנד מורו, המשחקת בתפקיד הראשי, היא גם השותפה לתסריט ולבימוי. וזה אכן סרט נשי. הוא מתחיל כהתבוננות אימפרסיוניסטית בחייה של שחקנית תיאטרון הנודדת ברחבי צרפת עם מופע היחיד שלה, שבו היא מתמודדת באומץ והומור (אך גם ביומרנות) עם המראה החיצוני המהוה שלה, ועם חיפושיה הסיזיפיים והטרגיים אחר אהבת אמת. ההתפתחות בסרט איטית, לרגעים מפרכת, ולוקח לא מעט זמן להתחיל לחבב את אירן, הגיבורה. אך גם היא בשלב מסוים מגלה אהבה, פורחת, הצגתה משגשגת, היא מצליחה לבטא אמירה פמיניסטית רוויית אירוניה על פולחן היופי, ובדרך מוצאת את עצמה. זה רחוק מלהיות סרט יוצא דופן, ייחודי, או מרגש בצורה נדירה. אבל לכל הפחות יש בו יושרה אמנותית וקורטוב פיוט, דבר שבמאים צרפתיים עדיין מצליחים להתמחות בו.
עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "אות משמיים" המחודש, הפסקול של "מצוץ מהאצבע" ועוד
