כמה פרובנסיאלי מצידך
ביקור בפרובנס זו חוויה של אוכל טוב, יינות מעולים, היסטוריה מרתקת, נוף מדהים והרבה שלווה. פלא שואן גוך השתגע שם? מאביניון ועד לה-בו, חלק ראשון בסדרת המלצות לכפרים הקסומים ולאתרים החשובים
אחת לכמה חודשים היה מתבשר בן דודי הפריזאי כי משלחת של קרובי משפחה מישראל מגיעה לצרפת, וכי תשמח, אם יתאפשר, להתארח בביתו. כך חלפו השנים והביקורים, ובן דודי, שאינו יהודי בכל רמ"ח אבריו, לא יכול היה לסרב פן יחשבוהו לאחד האנטישמים.
בתקופת החגים הקודמת התעלו על עצמם הקרובים והפכו את ביתו למעין סניף מקומי של חב"ד. "עד כאן!", אמר הפריזאי, ארז את רעייתו ובנו הפעוט ועבר איתם לפְוִוילוּבְיֵה (Pyuloubier), כפר קטן ומרוחק, סמוך לאקס אן פרובנס. בלית ברירה, נאלצנו אני ומשפחתי להגיע לראשונה בחיינו לשבוע נופש בפרובנס.
את פרובנס תיארתי לעצמי כחבל ארץ שופע כפרים, יקבים ו"דרכי יין". לא לקחתי כלל בחשבון את עברו העשיר של האזור, החל מימיו כפרובינציה רומית (ומכאן השם פרובנס), דרך ימי הביניים, אז פרחה בו קהילה יהודית משגשגת, ועד העת החדשה, בה יצרו באזור כמה מגדולי האמנים שידעה האנושות, בהם סזאן, רנואר, ואן-גוך ופיקסו.
אביניון: גלות האפיפיורים
חלקו הראשון של המסע מתחיל באביניון (Avignon), העיר הגדולה והחשובה ביותר בפרובנס, לפחות עבור העולם הנוצרי. אין ספק כי אביניון, המוקפת חומה ושוכנת לגדותיו של הנהר רון, היא העיר המרשימה ביותר באזור. משקלה ההיסטורי ניכר בכל פינה ואי אפשר להסתובב בה בלי לחוש יראה לעֲבָרָה ולמהלכים שהביאו אותה לגדולתה.
ה"פַאלֶה דה פאפ", ארמון האפיפיורים, הוא האתר המרכזי והחשוב ביותר באביניון. בשנת 1309 העתיק האפיפיור קלמנס ה-5 את מקום מושבו מקרית הוותיקן ברומא לאביניון. שבעה אפיפיורים כיהנו בתפקידם בארמון זה, עד שגרגוריוס ה-11 השיב את הכס הקדוש לרומא ב-1377. במהלך תקופה זו, שזכתה לכינוי "גלות אביניון", הושקעו בעיר סכומי כסף אדירים, שנועדו בראש ובראשונה לרומם ולפאר את האפיפיורים שהתגוררו בה, ובה בעת לשלול מחשבות הפיכה מצד מתנגדיהם.
הביקור בארמון (11.5 יורו) מספק מבט על חצר האפיפיורים במאה ה-14, וכולל את תחנות חייהם היומיומיות ואת המקומות בהם נערכו הטקסים הדתיים והאירועים הגדולים. באולמות רחבי הידיים כמעט ולא נותרו מוצגים מהימים ההם, ורב הקירות והתקרות אף הם נקיים מעיטורים. למרות זאת, אין מבנה שמקרין הוד ויראה בכל פרובנס יותר מארמון האפיפיורים, ודומה שלו ידעו הקירות לדבר (לטינית כמובן) הם בוודאי היו מספרים על כל שהתרחש שם.
בסמוך לארמון ניצב, או שלא כל כך, גשר סן-בנזה (Pont Saint Benezet), שנבנה לראשונה במאה ה-12 ומאז נהרס ונבנה מספר פעמים, עד שננטש סופית במאה ה-17 לאחר שנהר הרון עלה על גדותיו והרס את חלקו הצפון-מערבי. כיום מסתיים הגשר באמצע הנהר, אך בחלקו הבנוי נמצאים קפלה ומעגן סירות ויש ממנו תצפית על חומת העיר העתיקה והפרבר האריסטוקרטי "וילנב לז-אביניון".
"פלה דה פאפ", אביניון. לו ידעו הקירות לדבר (צילומים: אמיר פלג)
בחצר המרכזית של הארמון מתקיים מדי קיץ (במהלך חודש יולי) "פסטיבל אביניון", פסטיבל תיאטרון נחשב במיוחד. בכלל, אביניון נחשבת למוקד תרבותי ואמנותי, ויש בה עוד אתרים רבים ששווים ביקור: כנסיות, מוזיאונים, גלריות, גנים ואפילו בית כנסת.
ארל: ואך גוך מוותר על האוזן
בארל (Arles), הממוקמת כ-50 ק"מ מדרום לאביניון, תכננו רק חנייה קצרה אך שיטוט מהיר ברחובות העיר הביא אותנו למסקנה כי ארל היא הפֶּרל האמיתית של פרובנס. כמו עיר פרובינסיאלית טיפוסית, גם במרכזה של ארל מורגש מחסור חמור במקומות חנייה. למודי ניסיון מהר מאוד מצאנו עצמנו בחניון מקורה, בסמוך למרכז המבקרים. פחות משלוש דקות הליכה צפונה נמצא התיאטרון העתיק של העיר, שנבנה במאה ה-1 לפנה"ס ויכול להכיל כ-10,000 צופים. חרף עבודות השחזור שנעשו במקום בעת שהותנו בעיר, ניתן היה לראות שמדובר במבנה מסוגנן שנשמר מצוין בהתייחס לגילו.
אולם האתר המרשים ביותר בארל הוא ללא ספק האמפיתיאטרון העתיק. זהו אצטדיון רומי שנבנה בסוף המאה הראשונה לספירה ונשתמר באופן מופלא על כל חלקיו. כל אבן נותרה במקומה וכל הקשתות המקיפות את האצטדיון נותרו בשלמותן. אמנם הותקנו בו לאחרונה טריבונות עץ שפוגמות ביופיו, אבל עדיין, לא בכל יום נתקלים במבנה גדול כזה שעומד על תילו כבר 2,000 שנה.
האמפיתיאטרון נמצא בשימוש גם בימינו ומעת לעת מתקיימים בו אירועים, בעיקר
מלחמות שוורים. מאחד ממגדליו, הממוקם ליד שער הכניסה, נפרשת העיר העתיקה של ארל, על בנייניה העתיקים (שחלקם נמצאים ברשימת "אתרי מורשת עולמית" של אונסק"ו) ונהר הרון, שמתפצל בסמוך לעיר לשני יובלים, "גרנד רון" ו"פטי רון", וביניהם ביצת הקאמארג (Camargue).
ארל היתה המקום הראשון בפרובנס אליו הגיע הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. הוא התרשם עמוקות מיופייה של העיר, ובעיקר מהאור החזק של פרובנס ומן הצבעים העזים, ובחר להשתקע במקום. בעת שהותו בארל סבל ון גוך מהתקפי דיכאון ומהזיות, אשר הביאו אותו לכרות את אוזנו הימנית. למרות מצבו הנפשי והגופני, צייר ון גוך בארל כ-200 מיצירותיו, בהן "חמניות" המפורסם, "דיוקן עצמי עם תחבושת" ו"בית קפה בלילה".
ברחוב "גמבטה" (Rou Gambetta) שוכן בית החולים "אספנש" (Espanch) בו היה ואן גוך מאושפז. לא הרחק נמצא מוזיאון "ארלטן" (Arlaten), שנבנה במאות ה-16-18 על חורבותיו של מבנה רומי עתיק (ששרידיו נמצאים בחצר המרכזית), ומתאר את סיפורו של חבל פרובנס ומציג את אורח החיים הפרובינסיאלי.
בצידה המערבי של העיר העתיקה, ממש לגדת נהר הרון, שוכן מוזיאון העתיקות של פרובנס ואפשר לוותר על הביקור בו. בכלל, אפשר לומר במידה רבה של אחריות, שפרובנס אינו מקום לביקור במוזיאונים, מה גם שהרוב המכריע של היצירות שצוירו בו כבר מזמן הועברו למוזיאונים ולגלריות נחשבים יותר במקומות אחרים.
ארל ונהר הרון. הפנינה של פרובנס
סן רמי ולה-בו: וגם נוסטרדמוס פה
העיירה סן רמי דה פרובנס, והכפר לה-בו דה פרובנס, הנמצאים כמעט על אם הדרך בין ארל לאביניון.
סן רמי, או כפי שהיא מכונה בפי רבים "עיר האמנים", מושכת אליה אמנים רבים שמגיעים לצייר בה ולהציע את עבודותיהם למכירה. בעיקר הם באים בעקבות תושב העבר של העיירה, וינסנט ון גוך, אותו פגשנו כבר בארל. ב-1889 הגיע ון גוך לסן רמי אחרי שכרת את אוזנו, ופרש מרצונו לבית חולים לחולי נפש בדרום העיירה.
"סן פול דה-מוזול" (Saint Paul de Mausole), בית החולים בו שהה ון גוך, הפך לאתר תיירותי מבוקש שהכניסה אליו בתשלום. אולם ון גוך, שאולי חזה בשיגיונותיו את הנולד, צייר חלק מיצירותיו בשדות שמחוץ לכתלי המבנה. במספר מקומות בהם ישב ון גוך, הועמדו שלטים המציינים את שם היצירות ואת הסיפור שמאחוריהן. אי אפשר שלא להתרגש כשמשקיפים על הנוף בו התבונן ון גוך בעת שצייר את "האירוסים" או את "עצי זית בפרובנס".
מעט מדרום לבית החולים נמצאים שרידיו של היישוב הרומי גלאנום (Glanum), ששימש מרכז דתי ומסחרי לתושבי פרובנס. ארכאולוגים מאמינים כי העתיקות שנתגלו (מרשימות כשלעצמן) מהוות רק חלק קטן מן היישוב האדיר שהתקיים במקום, ובמקום עדיין נערכות חפירות נרחבות.
מרכזה העתיק של סן רמי מעגלי פחות או יותר ומוקף בשדרה, שמשני צידיה אין-ספור בתי אוכל. בתוך המתחם ניצבת מזרקה לכבודו של תושב מפורסם נוסף של העיירה, מישל דה נוסטרדם, האסטרולוג והרופא בן המאה ה-16 הידוע כ"נוסטרדמוס".
העיר העתיקה של סן רמי אמנם קטנה וניתן לחצות אותה במספר דקות, אך יש בה שפע של מוזיאונים, ואם אתם מבקשים להיכנס לאווירה המיוחדת שהיא משרה ולראות את כל האתרים שבה, מומלץ לבלות בה מספר ימים.
לה בו דה פרובנס. ציורי
הכפר לה-בו דה פרובנס, הממוקם כ-10 ק"מ מדרום לסן רמי, ציורי עוד יותר מקודמו. זהו יישוב קטן, כ-500 תושבים בסך הכל, שהתפתח מסביב למצודת דה-בו (Chateau des Baux, מצרפתית "צוק זקור") הניצבת בראשו. מרכז הכפר בנוי סמטאות על סמטאות, עמוסות בבתי קפה, גלריות, מסעדות וגם חנויות מזכרות המיועדות לתיירים בעלי ממון.
מצודת דה-בו נבנתה במאה ה-12. במאה ה-17 היתה למוקד פרוטסטנטי ומרדה בבית המלוכה הצרפתי. המרד נכשל ובעקבותיו פקד רישלייה, ראש השרים בחצרו של לואי ה-13, להחריבה. לימים הוענקה המצודה לבית המלוכה גרימלדי ממונקו, ולמרות שהיא שוכנת עמוק בשטח צרפת, באופן רשמי היא נתונה לשלטון מונקו.
המצודה אינה מן היפות באזור, ויחסית לטירות אחרות בנות גילה שנראה כאילו נשתמרו בנפטלין, נותרו ממנה בעיקר שרידים. ואולם לנוף הנשקף ממנה אין אח ורע: לכיוונים דרום ומזרח נפרש נוף חד וירוק של פרובנס, בו משובצים בתים בודדים בין מטעי זיתים ובעיקר כרמים, לכיוון צפון ההרים המוריקים ובמערב בתי הכפר הצפופים המרמזים על צורת החיים המתקיימת מזה מאות שנים.
