נשארתי כאן עם כל הג'ובניקים
יצאתי לעשות סריקה, אולי כמה משתמטים זרקו את צו 8 לפח. עד שהגיע מישהו, הוא שאל "איך לא קטפו פרח שכמותך". אם זה היה תלוי בי, הייתי יוצאת לבסיס חיל האוויר, מעמידה למסדר את כל הטייסים וקוטפת לי אחד כזה שהייתי מוכנה לגור בתוך המכנסיים שלו כמו קואלה (או עלוקה)
כל הפייטרים גויסו בצו 8, נשארו רק הג'ובניקים, ואני רציתי גבר גבר. על כל גבר אחד שנמצא כרגע באתרי ההיכרויות, יש מאה קופצות. בחיי שכמעט הצלחתי לתפוס את תשומת ליבו של גיורא השרמנטי-הספונטני, אבל איזו פרה נמוכה שרושמת שהיא מלאה במקומות הנכונים (בקיצור, דבה) השיגה אותי. סגרתי באופן רשמי את הכרטיס, עד שבחורינו הטובים יחזרו.
את רועי פגשתי במסיבה, הוא ישב עם החברים שלו ואני באתי לבד, במטרה לתת מתנה ולברוח. אחרי שהסתכלתי בשעון חמש דקות מרגע הגעתי, החלטתי לעשות "ויברח". אבל אז רועי עצר אותי בדיוק ליד שולחן הנשנושים (נראה לכם שאני אוותר על סלמון בגבינת שמנת וכוס שרדונה?) ושאל אותי אם הדגים לא עצובים שאוכלים אותם. כמעט פלטתי את הסלמון הוורדרד מהפה.
כדי לוודא סופית שאלה שנדבקו לסיבים האופטיים וממחזרים את שאלון מינה צמח ב"היי, בת קמה, מאיפה, תביאי תמונה, דנה- נמה- שמש קמה" אכן קיימים במציאות, יצאתי לחוף הים לעשות סריקה כללית, אולי כמה משתמטים זרקו את צו 8 לפח.
להפתעתי התגלו לעיניי כמה גברברים שצוחקים ב-ח' ו-ע' וגם מוציאים לך את העין כי הם לא יודעים לשחק מטקות, מתנועעים מצד לצד כמו לירון שטראובר שמנסה לתפוס כדור בשער. מחצינים את שריריהם המפותחים ולא שוכחים להחזיק בחגורה של המכנס ארבעה פלאפונים כאילו היו תחמושת בשכפ"ץ. מצאתי גם כמה אוחצ'ות ומספר מזערי ביותר של אשכנטוזים, שגוננו על עורם הלבנבן מתחת לשמשיה העצומה. המוני בנות עם ביקיני, בלי ביקיני, והרבה שלם ובצבע שחור, תפסו כל חלקת חוף טובה.
פייר, התאכזבתי - במיוחד אחרי שהייתי אצל מוריס הספר השכונתי שעשה לי שחי-שפם- גבות והכין אותי כמו כלה לקראת החופה, מצוחצחת ומגולחת, וכל שנותר הוא לעפעף בעיניים ולהתחנן שמישהו יתחיל איתי. אני אפילו מוכנה לשחק "שבע דקות בגן-עדן", בתנאי שאכן אזכה לגן עדן ולא לגיהינום בסוף.
ישבתי בחוף הים ובהיתי כמו בסרט אילם. עד שכבר הגיע מישהו, הוא שאל "איך לא קטפו פרח שכמותך". אמרתי שאבא שלי לא גנן, אלא מהנדס. הבחור ברח.
אם זה היה תלוי בי, הייתי עכשיו יוצאת לבסיס חיל האוויר ומעמידה למסדר את כל הטייסים וקוטפת לי אחד כזה שהייתי מוכנה לגור אצלו בתוך המכנסיים כמו קואלה (או עלוקה). והייתי מעבירה את החיים שלי למכנסיים שלו, כי מאוד נעים שם. ולא שאין לי חיים, פשוט זה נוח, לדעת שהוא שם, לא זז ממך. הייתי קוראת שם ספרים, עובדת על הליין החדש של הדרכת מנהלים בארגון, פותרת תשבצי היגיון, פולה כינים. גם אם זה סימפטום מצער של התפתחות לקויה - אני מוכנה לספוג את זה.
אולי היה לי חסך בילדוּת
אני כבר לא צעירה, בת 34, ואין לי מספיק מגה במוח כדי להכיל כל כך הרבה פרצופים וגברים בחיי. ובכלל, לדעתי השתמשתי כבר בפס הרחב שהיה לי עד כלות. ביום שאפסיק לעשות סימולציות מנטאליות על מה אמרתי, אכלתי, איך אני בהשוואה לאחרים, ואם נפחתי בפומבי והבטתי על זה שעל ידי כאילו הוא עשה את זה, והפעמים שעצבנתי ולא ויתרתי כי האגו שלי הפך לחזה נפוח במידה D - יהיה לי יותר זמן לעצמי. הבעיה היא שזה בלתי אפשרי, זה בתת מודע ההתנהגות והדחפים האלה. אולי היה לי חסך בילדוּת.
גבר עצוב מתגעגע פרקול (צילום: ויז'ואל/פוטוס )
באותו רגע עצרתי, והתחלתי לעשות חושבים: אולי עדיף לשמוע את מוצא פיו מאשר לחזור לתשמישי מיטה משעממים עם הסדין והשמיכה ולגלות שהרטיבות היחידה שהתגלתה בבוקר היא מפני שריירתי על עצמי. ואולי הגאולה באמת הגיעה, בזכות זה שהאפיקורסית שבי הלכה להשתטח על קברי צדיקים ולבקש שיגאלו אותי מייסורי.
רועי שאל אותי לאן אני ממהרת, אשכרה תפס אותי עם התחתונים למטה, הסברתי לו ש"באתי בגלל בעלת המסיבה,
שהיא קולגה שלי, אבל אני חייבת להספיק להגיע הביתה לראות פסוקו של יום, כי בלי האצבע המדדה על פסוקי תורה, אני לא נרדמת". הוא התגלגל מצחוק, ולפחות זכיתי בנקודה חיובית. החובה שלי היא להיות האשה הכי שמחה שאפשר ברגע זה, גם אם נתקע לי בין השיניים בצל ירוק.
המשכנו לדסקס על עניינים ברומו של עולם. התברר שבעברו רועי שירת בחיל הים, ואני סיפרתי שאת הים אני אוהבת מרחוק, וכך חלף לו הזמן, עד שהבחנו שנשארנו כמעט אחרונים במסיבה. הצעתי לרועי שנברח כל עוד נפשנו בנו, אחרת גלית תיאלץ אותנו לשטוף כלים.
השעה היתה כבר חמש בבוקר, כשלפתע נשמעו קולות נפץ
הלכנו לשבת על שפת הים, השעה היתה כבר חמש בבוקר, כשלפתע נשמעו קולות נפץ. רועי, באינסטינקט לא ברור, התרומם במהירות ורץ לעבר הים. אני, לא יכולתי להתאפק שלא לצחוק, רועי נפל לתוך המים בעוצמה כזו שהשאיר אחריו שובל של גלים קטנים מתנפצים.
רציתי לעמוד ולמחוא כפיים על המופע המשעשע, רק שנזכרתי שהפחדן הזה השאיר אותי מאחור. התקרבתי כדי לעזור לו לקום, ואז התחוור לי שהוא יושב ובוכה. אני, שכבר שמעתי את מארש החתונה ברקע בתחילת הערב, שמעתי כעת יללות עולות ויורדות כמו הסירנה בחיפה, ותהיתי מדוע נפלתי על אחד שהתחבר לנשיות שלו יותר מדי.
החלטתי להיפרד ממנו לשלום ולהשאיר אותו מתבוסס בחול ויצאתי לבר השכונתי האהוב עלי, בניסיון להחליק את הערב המר לתת המודע שלי באמצעות אלכוהול. מסוף הבר נשמעה המולה לא ברורה, זוג שהתקוטט בסוגיית מי ישלם. רציתי להגיד לה שתירגע, לפחות היא לא נפלה על אחד שמתחלק איתה בחשבון חצי חצי וסופר את האגורות. לפחות היא זכתה לגבר שלא בורח לה מפיצוצי זיקוקים.
למחרת קיבלתי טלפון ממנו, הוא מתנצל, הזיקוקים של הילדים ששיחקו בים הבהילו אותו. הבהרתי לו שהוא חיזק לי את מיתוס "הגברים בוכים בלילה", וכנראה אמשיך ואמתין בסבלנות עד שישובו בחורינו הטובים מהקרב.
מומלצים
