מצלמה בלי בושה
חשבתם ש"הטינה 2" הוא סרט אימה? ובכן, אהרון קשלס כאן כדי להתריע: מדובר בסרט מתיחות של יהודה ברקן. חייכו, אכלתם אותה!
גבר מאפיר נוזף בזוגתו המסוקסת וזו האחרונה חובטת בו באמצעות מחבת רותחת. אנחנו עוד נחזור אליהם. שתי בנות טיפשעשרה (בדגש על טיפש) בחצאיות שמגרדות אך בקושי את הברכיים, ניגשות לבית מט ליפול ונושא קללה כדי לבחון את אומץ לבה של תלמידה חדשה. אנחנו עוד נחזור אליהן. בחורה אמריקנית מפוחדת טסה לטוקיו על מנת להשיב את אחותה המואשמת ברצח אהובה רק כדי לגלות שרוחות רעות אחראיות בכלל למעשה הנפשע. אנחנו עוד נחזור גם אליהן.
ספק אם הבמאי טאקשי שימיזו ("הטינה") והתסריטאי סטיבן סוסקו צפו אי פעם באחד מסרטי המתיחות של יהודה ברקן אבל דבר אחד בטוח - "הטינה 2" כתוב ומבוים מתוך נאמנות מופתית לסיפורי המצלמה של הבדחן המהולל. אתם ודאי זוכרים את המתכון: טלו סקיצה מרכזית - תרצו מתיחת הענק של הסרט - וחיתכו אותה בכל פעם שהיא מגיעה לשיא כלשהו. בין לבין הכניסו סדרה של מערכונים קצרים שבהם אתם משלחים את מושון, איגור ודנוטה לעבר גורל בלתי ידוע. בסיום חיזרו למתיחת העל והקפידו להדגיש בה את הפואנטה המאלפת: חייכו, אכלתם אותה!
ב"הטינה 2" אמנם לא תפגשו ב"שלחנו את מושון" וגם לא בדנוטה החולצת שד כדי לשים את ה"או-לה" בקפה, אבל כשיעלו הכתוביות תוכלו להישבע שליצירתו החדשה של שימיזו יש הרבה יותר במשותף עם "ניפגש בסיבוב" מאשר עם ז'אנר האימה.
אמבר טמבלין בסרט. אוסף אקראי של דמויות מטופשות
"סיוט ברחוב אלם" זה לא
ככלות הכול, קיימות שלוש אפשרויות בסיסיות ליצור אימה בקולנוע. באחת, זו המכונה בדרך כלל "אימה פסיכולוגית" יש דגש על אפיון הדמות, דבר המחייב מעורבות רגשית מצד הצופה ("תינוקה של רוזמרי"). באחרת, זו המאפיינת את סרטי ה"סלאשר" ("סיוט ברחוב אלם"), הקורבנות הם חסרי אישיות ואף מזכירים בהתנהלותם גזירי קרטון ולכן ההזדהות שלנו - עד כמה שזה יישמע פרוורטי - עוברת למרצח, שאף ניחן בחוש הומור מקאברי משובח. באופציה האחרונה, זו שהתקינה עבורנו בשנים האחרונות סדרת סרטי "יעד סופי", הקורבנות נותרים מטופשים מחד אך אנו לא יכולים לפגוש ברוצח (המוות בכבודו) מאידך, ומכאן שההזדהות שלנו היא בכלל עם מעשה הקציר עצמו."הטינה 2" ממש כמו קודמו, נכשל בשלושת האפיקים השונים. שימיזו אמנם מעטר את יצירתו הנוכחית בשחקנית מצוינת (ג'ניפר בילס) ובכוכבת טלוויזיה (אמבר טמבלין מ"ג'ואן מארקדיה") - מהלך שאמור היה לייצר עניין בדמויות שהן מגלמות - אך הקפיצה המתמדת בין שלושת הסיפורים השונים, הנבחנים גם במימדי הזמן והמרחב, מקשים על מלאכת ההזדהות.
למרבה הצער גם קטגוריית המרצחים איננה מספקת את הסחורה. הדבר מפתיע בהתחשב בעובדה שכששימיזו ביים את הגרסה היפנית המקורית הוא היה מאוד מדויק ביחס למניעיה של אשת הטינה.
בהתבססו על מסורת ה"Kwidan", סיפורי הרוחות היפניים, הבמאי הציב במרכז "הטינה" את רוחה של האישה הנוקמת שהייתה לסמל המובהק של כל מה שדוכא והושפל בחברה ובתרבות היפניות. זהו סיפורה של ילדה שהפכה בידי אימה המכשפה/מדיום לכלי קיבול של כל החוליים האנושיים ושנים מאוחר יותר נרצחה בברוטאליות על-ידי בעלה בשיאו של התקף קנאה. זעמה של הרוח הופך לקללת מוות עבור כל מי שנתקל בדרכה. גם אם הוא חף מפשע.
ואכן, בגרסאותיהם היפניות, "הטינה" ו"הטינה 2" ידעו לעמת בין סיפורה הטרגי של הנרצחת ובין אלו שפוגשים באובססיה הקטלנית שלה. בסרטים אלה המוטו "לא יהיה סוף למה שהתחיל" אך חיזק את תחושת חוסר האונים האופיינית כל כך לקולנוע של ארץ השמש העולה.
אבודים בתרגום
במעבר להוליווד, כמו במקרה של מרבית העיבודים המחודשים לאימה האסיאתית, למעט "הצלצול", אבד משהו בתרגום. ייתכן והדבר קשור בעיקר לפער בין המנטאליות המערבית לזו המזרחית. בעוד הקולנוע היפני משכיל להעביר את משמעותה המופשטת של הטינה הלא מרוסנת, יש משהו בתסריט האמריקני, שעדיין דורש את החלוקה הערכית הישנה בין הטוב והרע. וכך, בהעדרו של הסבר מניח דעת ביחס לשרשרת רציחות של קורבנות חפים מפשע, קאיאקו, הרוח הלא ידידותית, הופכת לייצוג נוסף של פסיכוזה נשית בלתי נשלטת. הוסיפו לכך את העובדה שהפרודיה "מת לצעוק 4" כבר איננה מאפשרת לצפות בשד הסובל מתשעורת יתר ובילד הנוהם בשפת החתול מבלי לגחך - והרי לפניכם קומדיה נפלאה מבית היוצר של האחים צוקר.אולי עוד ניתן היה להשתלט על פרצי הצחוק של הקהל באם "הטינה 2" היה מספק את הסחורה בכל הקשור לשקיות הדם, אך מה שהופך את האימה היפנית לכל כך ייחודית – הפשעים הנתעבים מתרחשים מחוץ למסך - הופך לכשל החמור ביותר של הגרסה האמריקנית. להלן הנוסחה החוזרת: דמות יושבת לתומה על כסא. לפתע נשמעים רחשים. פחד ממלא את עיניה של הדמות. האור כבה. לפתע בקצוות הפריים נחשפת רוחו של ילד עירום המאופר יתר על המידה. ואז אימא שלו מגיעה. גם היא מאופרת בכבדות. קולות מוזרים בוקעים מגרונה. אולי זה בגלל הקצוות השרופים. הדמות המבועתת פוערת זוג עיני עגל ואז צורחת. קאט. עוברים לסצינה הבאה.
ביפן ההשמטה של הרציחות השונות עובדת נפלא, בעיקר בזכות אווירת החרדה שמלווה כל דקה מן הסרט, אבל בהוליווד כבר הרגילו אותנו שמראים את ה-כ-ל. ומשסרבים לספק את צימאון הדמים של הקהל ומותירים אותו עם אוסף אקראי של דמויות מטופשות הנשלחות על-ידי במאי נהנתני לחקור התרחשויות מוזרות, קשה שלא לתור אחר מיקומה של אותה מצלמה נסתרת. אליך, איגור!
