בג"ץ בגודלו הטבעי
לא הכל שפיט, אף אם הורד אל הארץ בידי אדמו"ר משפטי רם מעלה. ראוי שפרידמן ישיב את עטרת השופטים ליושנה
הצעתו של שר המשפטים להגביל את סמכותו של בית-המשפט העליון בביטול חוקים שהכנסת חוקקה, והאש הפוליטית והמשפטית שמשכה - ראויות כנראה יותר מכל לכותרת: רוב מהומה על מעט מאוד מאומה. ספק גדול אם ההגבלה המוצעת תסב תועלת ממשית משמעותית. שהרי גם במצב השורר כיום, כל שנדרש מהכנסת במרבית המקרים כדי לתקן פסיקה כלשהי של בג"ץ הוא להציב את התיקון בדרך של חוק יסוד, שבמקרים רבים אף אינו דורש רוב מיוחד.
כמעט בכל מדינות המערב עומדת למערכת המשפט הסמכות לבטל חוקים ללא יכולת פרלמנטרית לחוקקם מחדש. למעשה הכנסת רשאית, במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק, לבטל הכרעה שיפוטית שביטלה חוק. דווקא בעניין זה, שלא כדרכו, בית-המשפט העליון לא התיר במיוחד את רסן האקטיביזם. גם לא כל-כך ברור החשש שהעלה כאן פרופ' עמנואל גרוס, מכך ש"הכנסת תכשיר את השרץ". מי שמבטא במשטר כשלנו את רצון העם הוא הפרלמנט הנבחר, יהא טיבו אשר יהא, ולא ערכאה משפטית ממונה, עליונה ככל שתהא. זו מהותה של הדמוקרטיה, לטוב ולרע.
מכל מקום, אם נגזר על המבקש לערוך רוויזיה בסמכויות בג"ץ ובמעורבות היתר שלו בעניינים לא לו, לעמוד תחת מטח בליסטראות תקשורתי ומשפטי - מוטב שיברור לפני כן את המטרות שלשמן ראוי להניף את נס התמורה והתיקון. וכאלו יש למכביר. כך, ניסיונו של השר פרידמן להילחם בדרך בחירת השופטים השערורייתית הנוהגת במקומותינו - שאחד ממאפייניה הבולטים הוא חבר-מביא-חבר, בעיקר בצלמו, ברוחו ובהשקפת עולמו - הוא דוגמה יאה לנס שראוי להניף ואף לספוג בגינו קיתונות לרוב. ישראל, יותר מכל דמוקרטיה מערבית, העניקה לשופטיה שליטה כמעט מוחלטת על מינוי עמיתיהם. ובאורח פלא עמיתים אלה, בעיקר המיועדים מקרבם להישלח לעליון, עשויים כמעט מקשה אידיאולוגית אחת, למעט דתי מחמד וערבי מחמד לרפואה, פן חלילה ייאמר ברבים כי כולם היו בניו של אהרון (ברק).
דוגמה נוספת הייתה החלטתה של השופטת דליה דורנר להוציא צו מניעה זמני נגד ראש הממשלה נתניהו, בבקשו להפסיק את הפעילות הפוליטית באוריינט האוס. אי-אפשר שלא לראות בצעד זה חדירה מסוכנת של בית-המשפט לרשות לא לו, והשתתת השקפתו המדינית-פוליטית. החלטות ופסיקות ממין זה לא היו חזיון נדיר בשנות כהונתו של ברק כנשיא, כשבמעורבות היתר הזו ניכרה לעתים סלקטיביות ממין מאוד מסוים: ברצותם החליטו ברק ועמיתיו להסיר את ידיהם מסוגיה פוליטית, מדינית או ערכית שהונחה לפתחם, וברצותם - בחשו בה ככל שלאל ידם לעשות, ובייחוד לפסול. כך, לשם דוגמה, המוסד השיפוטי העליון, שביטל החלטה להעניק את פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר בשל מאמר בעייתי אחד על העדה האתיופית, הוא אותו מוסד שאישר את הפרס לפסל יגאל תומרקין, חרף שורה ארוכה של אמירות בעלות נופך גזעני חמור בהרבה.
את הסמכות לדון ולפסוק בעניינים הנוגעים ל"מעשה המדינה", כגון מדיניות כלכלית-חברתית או התנהלות מדינית-ביטחונית, כמו גם להליכים פוליטיים, הסכמים קואליציוניים או סדרי עדיפויות ערכיים - הכנסת מעולם לא העניקה במפורש לבית-המשפט העליון. את נטילת-גניבת הסמכויות הזו, בעיקר בידי ברק, מכוח "פרשנות משפטית" יצירתית מאין כמותה - למשל, לשני חוקי היסוד מ-1992 - קשה שלא לראות כהסגת גבול בוטה ואנטי-דמוקרטית. זוהי הסגה שפורצת את גבולות הסמכות של שתי הרשויות האחרות, תוך שהיא מבקשת להחיל - בעיקר על הרשות המבצעת - את השקפת עולמה והעדפותיה הערכיות של הרשות השופטת.
לא מלוא הארץ משפט ולא הכל שפיט, אף אם הדברים הורדו אל הארץ בידי אדמו"ר משפטי רם מעלה. גם אילו קודקס החוקים והפסיקה היו מלאים עד לעייפה ועשירים בהרבה משהם כיום, ונטולים כל לקונות משפטיות - עדיין לא ניתן היה לגזור מהם ערכים. ערכים פשוט אינם נגזרים מעובדות או מחוקים. והיה ובכל זאת נכפה על המערכת המשפטית דחף לא בר כיבוש לדון ולפסוק בסוגיות אלו, שתועיל ברוב טובה לשקף את דעת העם בבחירת נציגיה, כפי שנעשה הדבר למשל בארצות-הברית.
המהפכה שיחולל פרידמן, אם ישכיל להשיב ולו מקצת מעטרת בג"ץ ליושנה, תשיא מן הסתם תרומה לא פחותה לתרבות הדמוקרטית מ"תמורותיה המהוללות" של המהפכה החוקתית.
מומלצים
