ים המלח: כמה יפה ככה עצוב

אז איזה שם יאה לו יותר - ים המלח, או כפי שהוא נקרא באנגלית, הים המת? רק כשאתה משייט על פני המים וברקע לא נשמע אפילו רחש, שום אות חיים, לא דג ולא רמש, אפילו לא ציפור, אולי רק ענף תועה שנסחף בשיטפון וכוסה במלח - רק אז אפשר להבין, ובעיקר לחוש, שיותר משהוא מלוח, הוא מת. אפילו סירות לא טורדות את מימיו.

פרוייקט "חותרים לים נקי" ציין בחודש שעבר את שנתו השלישית, בחתירת

 קיאקים לאורך ימי וימות ישראל: שבוע של חתירה בים סוף, ים המלח, הכנרת ולאורך הים התיכון, מראש הנקרה ועד ליפו (סך הכל 200 ק"מ‭.(‬ מדובר בחלום ישן של משוגע לדבר, רוני לוינסון, להקיף את הארץ בקיאקים בניסיון לעורר את האדישות לחופים הניזונים משפכים.

הרעיון תופס תאוצה, ובינתיים חברו ליוזמה לא רק גופי חתירה כמו מועדון קיאק-פור-אול וצופי ים - שמנקים את החופים במקביל למסע - אלא גם מכון התקנים הישראלי והמשרד להגנת הסביבה. אפילו אנשים פרטיים נותנים כתף וכל אחד תורם משהו - זה מיניבוס, זאת סנדוויצ'ים, זה נהג, זאת קפה.

לאורך המסע מתקיימים מפגשי הסברה עם תלמידי בתי ספר, כדי לעורר מודעות לים ולחופים נקיים. לא מכבר, אגב, שמע מועדון קיאקים בסיציליה על המיזם האקולוגי-חברתי הישראלי, והחל לקיים את אותו מבצע בתאריכים מקבילים.

לפרפר ובחזרה

אזור מרחצאות עין גדי, שעת בוקר מוקדמת. הצוות בוחן את פני השמיים ואת כיוון הרוח - שני גורמים שיכולים בקלות לשנות את חייו של חותר קיאק. השמיים בהירים למדי, אבל הרוח דרומית-מזרחית, מה שאומר שלא יהיה קל. המטרה: חתירה של 24 ק"מ עד לסוללה שליד מצדה, נקודה שזכתה לכינוי תחנת פרפר-‭, 8‬ ובחזרה לנקודת המוצא.

24 ק"מ בקיאק זה הרבה, בטח כשאתה חותר בים המלח. שפריצים של מי מלח מתחילים לעוף אל העיניים והפנים תוך כדי פעולת המשוט, וצלקות לבנות מתחילות להופיע כשהשמש מתחזקת. היד, אפילו עם כפפת חתירה, מחליקה על המשוט השמנוני. מדי פעם צריך להרטיב אותו כדי לשטוף את המלח.

זהירות רק לא ליפול (צילום: יגאל צור)

אנחנו יודעים שהדבר הכי גרוע זה להתהפך במים האלה. בים רגיל אין בעיה - אתה נחלץ, שוחה, הופך את הקיאק בעזרת חבר למסע ונכנס שנית. פה אסור לפתוח את הפה וגם לא את העיניים, רק להקפיד לצוף עם הברכיים קרובות לחזה.

חותרים לאורך החוף ומבינים מקרוב כמה נורא מצבו של ים המלח. לא ייאמן, 60 מטר נסיגה רק בשנה-שנתיים האחרונות. קו החוף רדוד מאוד, מתחתינו רק פלטות וגבישים בצורות מופלאות של התגבשות. הים צלול במידה מפתיעה והעין לא שובעת משפע הצבעים הכמעט פסטליים. כמה יפה, כמה עצוב.

המים ירוקים בהירים, לפעמים כהים, קו החוף כמעט מושלג, החוף מאחוריו עכור מבוץ גופריתי, ההרים משני עבריו המדיניים של הים משחקים איתנו באור וצל לכל אורך הדרך, עין גדי תורמת כתם ירוק מרענן, ותכף יתגלה השולחן המתנשא של מצדה, מטרת המסע. גושי המלח הנושקים לקו החוף נראים כמו תילי שלג, או קרח, ורק השפריץ המלוח של המשוט מזכיר היכן אנחנו.

קפה על המלח

הרוח מתגברת. עובדים קשה. גם החבורה מורכבת: בין 14 החותרים יש חברים נכים, כמו שחר, עיוור מילדות שצריך לכוון אותו בקריאות. שחר כמו טורבו - טס, מרוכז בקולות העמומים שמשמיע הקיאק כשהוא עולה ויורד עם הגלים השמנוניים.

הרוח נגדנו, אז יורדים לחוף למנוחה ולהתייעצות. אולי נצטרך לקצר קצת.

 מה זה חשוב, העיקר העשייה. מכינים קפה על המלח ומתענגים על השקט. אין נפש חיה בסביבה, הכביש מרוחק - לא רואים ולא שומעים. במפתיע, אנחנו מוצאים כמה דגים יבשים ומומלחים, פליטי תרבות ששילמו מחיר יקר על הגעתם לכאן.

בדרך חזרה הרוח אומנם בגב, אבל הגלים הקטנים ממזריים ודוחפים אל החוף. מורידים חרב בקיאק כדי לשמור על כיוון ונשאבים איש איש אל נפשו, הוזים את הרגעים האל-זמניים האלה. אין מקום אחר כזה ואין תחושה כזאת. עכשיו נצטרך להמתין שנה שלמה עד למסע הבא.