פופ קורן
להקת הניו מטאל הקשוחה "קורן" איבדה משהו בדרך לאולפן. האלבום החדש שלהם מבולגן ורחוק מלהיות מרגש. את האנרגיות האגרסיביות שלהם הם שומרים כנראה להופעות
מאז ומתמיד הגדירו את "קורן", ואת כל חבריה לסגנון הניו-מטאל המתלהב, כלהקה שיוצרת מוזיקה עבור בני נוער מתלהבים עוד יותר. ואם הקהל של הלהקות האלה התברר כמבוגר יותר, הוא מיד הוגדר כילדותי, כזה שלא רוצה להתבגר. נכון שהלבוש, ההתלהבות, הקוליות וגישת ה"פ'אק-יו-אול" שבסגנון הזה (שהרבה טוב לא נשאר ממנו מאז שנות התשעים) מספקת לנוער את האנרגיה הרצויה ומכתיבה קוד לבוש, אבל בכל הקשור למוזיקה, חלה טעות.
כשלהקות כמו "קורן", "דפטונס", "לימפ ביזקיט" ו"סליפנוט" יצאו לראשונה לשוק - לא היה בהן שום דבר ילדותי. בדפטונס הסוחפת ובסליפנוט הכבדה עדיין אין, הן ממשיכות ליצור חומרים מרגשים וקולעים. לימפ ביזקיט נעלמה לה אי שם, ואולי טוב שכך, וקורן, מי שלפעמים נראת כאחות הגדולה של הסצנה האמריקאית, המשיכה לדחוף בכל הכוח, אבל במהלך השנים פנתה לכל מיני כיוונים שונים והסתבכה בדרך.
דיוויס על במת "Rock im Park". טוב מתמיד (צילום: אור אלתרמן)
שני האלבומים הראשונים של קורן בהחלט הביאו איתם אנרגיה חדשה לחלוטין לזירת מוזיקת המטאל, הרוק וההארד קור. מגיטרת הבס נעלמו הבסים והמיתרים של פילדי הבסיסט הוציאו רק צלילים שנשמעו כמכות שוט. התופים היו גרוביים להפליא, הגיטרות הרצחניות בעלות שבע המיתרים העבירו איתן חשמל והצרחות המשוגעות והטקסטים השנונים של הזמר ג'ונתן דיוויס הפכו להפתעה גדולה.
אבל אחרי " Follow The Leader", האלבום השלישי של הלהקה שגם זיכה אותה בהצלחה עולמית מסחררת, הלהקה הקשוחה הלכה קצת לאיבוד. אולי בגלל הרצונות של חברי הלהקה לצבוע את הצלילים שלהם בכמה שיותר צבעים, אולי זו הייתה מערכת היחסים בין חברי הלהקה, ואולי סתם בטעות - קורן המשיכה לנסות ולהפתיע בכל אלבום שהגיע אחר כך. הגבוהים ירדו, הנמוכים עלו, הגיטרות באו והלכו, האלקטרוניקה התפזרה, והגיטרסט בריאן "הד" וולש, פרש מהלהקה והחליט להקדיש את חייו לנצרות.
בתוך כל התפזורת הזו קורן הפכה די משעממת. אין לטעות, אפשר עדיין למצוא יציאות מעניינות ומרגשות, לדוגמה הסינגל המופלא "Here To Stay" שפותח את האלבום החמישי של הלהקה "Untouchables", או מספר עיבודים בהופעת האנפלגד המפתיעה שביצעה הלהקה ב- אם.טי.וי (צפו כאן בביצוע של "Freak On A Leash ", יחד עם סולנית אוונאנס, איימי לי), אבל באלבומה האחרון "Untitled" השעמום ניכר ומורגש לרוב.
בלגן באולפן
קורן עשתה הכל באלבום הזה בכדי לגוון כמה שיותר, אך בכל חידוש קטן היא נתקלה בבעיה כזו אחרת. חברי הלהקה הביאו את צוות המפיקים המוזיקליים "The Matrix", מי שאחראים להצלחתה של אבריל לאווין, אבל הם עזבו בשלב התחלתי של ההקלטות, וקורן המשיכה לעבוד עם המפיק האנגלי המוכשר אטיקוס רוס. אבל רוס, שעשה עבודה מופלאה יחד עם טרנט רזנור בשני האלבומים האחרונים של ניין אינץ' ניילז, לא ממש הצליח הפעם להעצים את הצלילים הקודרים, האפלים והמכניים.
ללהקה הייתה עוד בעיה. המתופף שלה, דיוויד סילבריה, החליט לקחת חופשה מהלהקה, וקורן נאלצה בפעם הראשונה באלבום להסתמך על מתופף אחר. לא אחר מאשר טרי בוזיו, המתופף האגדי והמטורף שידוע בעיקר בזכות עבודתו עם פרנק זאפה המנוח, ניגש לתפקיד. אבל משום מה, בוזיו לא הדגים באלבום רעיונות חדשניים, וגם הוא לא ממש הסתדר עם הלהקה.
אז הגיע ברוקס ווקרמן, אחיו הצעיר של המתופף הוותיק צ'אד ווקרמן (שגם הוא
ניגן שנים רבות עם זאפה), ומי שמנגן בימינו עם "באד רלג'ין" להמשיך את האלבום. בשירים נוספים הקליט הזמר ג'ונתן דיוויס את התופים. בקיצור - בלגן. יחד עם הטקסטים של דיוויס שכבר הפכו לדי נדושים (למרות ההומור העצמי שלו), קורן לא מצליחה לרתק ולסחרר את המאזין במשך שירים שלמים, אולי רק לכמה רגעים בודדים.
אבל לא הכל מאכזב בחייה המוזיקליים של הלהקה. בעצם, החלק העיקרי - ההופעות - הוא טוב מתמיד. אם עדיין לא יצא לכם להיות בהופעה של החבר'ה מבייקרספילד קליפורניה, תדעו שמדובר באחת מהופעות הרוק הטובות בעולם. ביוני האחרון הם הגיעו לפסטיבל "Rock im Park" שבגרמניה ויצרו רעידת אדמה על הבמה המרכזית.
לסיבוב ההופעות הצטרף לקורן המתופף המשובח והווירטואוז של סליפנוט, ג'ואי ג'ורדסון, וגם להקת ליווי קשוחה שפני החברים בה נצבעו לבן. דיוויס וחבריו ביצעו את שירי הלהקה, מכל התקופות, בצורה האינטנסיבית והכוחנית ביותר שאפשר לתאר. למרות הסאונד המחוספס והמסורתי של הלהקה, כל צליל שבקע מהרמקולים שעל הבמה היה מדויק להפליא. אז כן, על הבמה קורן עדיין מספקת את כל הסחורה ורק הולכת עוד ועוד קדימה. באולפן, מסתבר, היא מסתובבת סביב עצמה.
Korn - Untitled, הליקון
