9 שנים אחרי ההתרסקות בתאילנד: סרט רע שחזר
דני ולימור רפאל יצאו בדצמבר 1998 לטיול באיי תאילנד. מטוסם התרסק בטיסה פנימית ורק 44 מתוך 145 נוסעיו ניצלו - הם היו הישראלים היחידים ששרדו. "אני רואה את התמונות מתאילנד וקשה לי להאמין שכבר הייתי בסרט הזה, התמונות חוזרות על עצמן", מספר דני
האסון הכבד בפוקט, שגבה את חייהם של עשרות נוסעי מטוס חברת "One-Two-Go", בהם גם שמונה נעדרים ישראלים, זרק ברגע אחד את דני רפאל תשע שנים אחורה. אז ניצל מהתרסקות מטוס דומה בטיסה פנימית בתאילנד, בה נהרגו 101 נוסעים.
"אני רואה את התמונות מתאילנד וקשה לי להאמין שכבר הייתי בסרט הזה", הוא אומר ל-ynet. "גם אחרי הרבה שנים, זה לא נתפס שעברתי את החוויה הנוראית הזו. התאונה היא כמעט אותה תאונה, הסיפורים כמעט אותם סיפורים, מספר ההרוגים והפצועים כמעט זהה, ואפילו הנסיבות דומות. חברים התקשרו אלינו אתמול לשאול לשלומנו".
בדצמבר 1998 יצא דני רפאל עם בת זוגו, לימור, לחופשה בתאילנד לרגל חציית גיל 30. בני הזוג טיילו ברחבי המדינה, תוך שהם משתמשים בטיסות פנימיות כדי לתור באיי גן-העדן של תאילנד. אחרי כמה ימים בבנגקוק, עלו בני הזוג לטיסה פנימית של חברת "תאי אייר" לכיוון סורט-טאני בדרום המדינה, שם תכננו לקחת מעבורת אל האי קוסמוי.
דני, שישב ליד כנף מטוס הנוסעים, ראה את ניסיונותיו של הטייס להנחית את המטוס בתנאים הקשים נכשלים בזה אחר זה. הוא ניסה לנחות ולא הצליח, עלה שוב למעלה וניסה אך נכשל פעמיים נוספות. הוא מספר: "מזג האוויר באותו יום היה גשום, כמקובל בתקופת המונסונים של דצמבר. הודיעו לנוסעים שאם לא תתאפשר נחיתה, ייתכן ונשוב לבנגקוק.
"בשל כשל במערכת הנחיתה האוטומטית ובעיית תאורה, המטוס הנמיך גובה בחדות, וכשהבחין בכך הטייס הוא משך מעלה בחדות את המטוס. המטוס הזדקר, איבד את המנועים ונכנס לסחרור. המטוס עשה סלטות והתרסק על הקרקע. עפתי החוצה ונזרקתי לתוך ביצה. לימור נלכדה בין שברי המטוס, וכשהוא התחיל לבעור היא חילצה את עצמה בדקה ה-90 החוצה".
לימור ודני פונו לבתי חולים שונים בתאילנד ובהמשך איתרו אחד את השני. אמבולנס מעופף שנשלח מהארץ הטיס את בני הזוג ארצה להמשך טיפולים. מתוך 145 נוסעים שהיו על הטיסה רק 44 ניצלו. את יום ההולדת ה-30 "חגג" דני באמבולנס המעופף. "הצוות הרפואי שר לי 'יומהולדת שמח'", הוא מספר.
"היינו הישראלים היחידים שניצלו מהטיסה הזו", אומר דני. "קשה לראות את התמונות הללו היום חוזרות על עצמן. הכאב והזכרונות קיימים כל הזמן, זוהי טראומה שלא עוברת בטיפול אלא נשארת ובגלל הצלקות על הגוף היא גם מוחשית. אבל בסופו של דבר, עצם העובדה שאני חי ונושם ומחזיק בידיים ילד קטן, זה הדבר הכי חזק ועוצמתי שיש בכל החוויה הקשה הזו".
