בראשית: הפסטיבל שנבל

שוש סלונימסקי פסטיבל בראשית חגג בסוכות עשור לקיומו. בצל הציפיות הרבות יצאתי עם משפחתי זו השנה החמישית ברציפות לבלות בפסטיבל. אולם כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, במקום חגיגות אפשר לומר שנטלנו חלק במסיבת הסיום של הפסטיבל המיתולוגי, ההולך וגווע אל מותו.

כוחה של מסורת

הכותרות באתר האינטרנט של הפסטיבל בישרו בהתלהבות על חגיגות העשור. פיסקה אחת על מתחם המשפחות, משכה את עיני במיוחד, ובזו הלשון: " שטח נקי, מסודר, מאובזר ומותאם לחוויה משפחתית מרגשת במיוחד. הלונה גל מצד אחד והכנרת מצד שני. כאן הילדים יכולים לרוץ חופשי, האמהות תוכלנה להתקלח ולהתבשם בתנאים גבוהים, בזמן שהאבות בונים את האוהל המדוגם עם ילדיהם".

אז רכשנו כרטיסים, העמסנו ציוד ואת הילדים והצפנו אל היעד. את הסוף אתם כבר יודעים, אבל באמצע חווינו עוד כמה נפילות.

פסטיבל בראשית (צילומים: אורלי גנוסר)

הבטחות ומעשים לחוד

מתחם המשפחות אמנם הבטיח, אבל ממש לא קיים. בכל שנה השתדלו המארגנים להפריד בין צעירים למשפחות. בשנה שעברה זה היה מוצלח במיוחד. המשפחות שוכנו מדרום למתחם הפסטיבל והצעירים מצפון לו – הפרדת כוחות בריאה לכולם. השנה מסיבות שונות "השתלטו" צעירים על מתחם המשפחות, ואנו נאלצנו להטות את אוהלינו באזור החניה. אמנם מרוחקים ממרכז ההוויה, אבל לפחות הדציבלים מסביב היו שפויים.

אחר כך הלכנו לקבל צמידים. נכון, נראה לכם עניין פעוט, אבל אם בשנים עברו קיבלנו צמידים מדוגמים שעטרו את פרקי ידינו במשך שלושה ימים ונשארו עוד חודשים ארוכים כמזכרת בידי הילדים, הפעם ניכר החיסרון בתקציב כבר בשלב הזה, והצמידים שקיבלנו היו פשוטים ורמזו בכך על הבאות. הדחקנו ונכנסנו.

כיוון שאנחנו מורגלים בהליכה ממושכת ברחבי המתחם – שהוא בדרך כלל רחב

 ידיים וכולל עשרות מוקדים ואטרקציות, נדהמנו לפגוש גדרות כעבור כמה עשרות מטרים בלבד. בדקנו לאורך, בדקנו לרוחב, בדקנו לעומק – "אפס, גורנישט, שום דבר" - המתחם הוקטן לכדי רבע מהגודל אליו הורגלנו. ויתרה מזו, רק כשליש ממנו הוקצה לאוהלי פעילויות, והיתר בדמות דוכני ממכר שונים (מזון, הלבשה תכשיטים ועוד). אין ספק: הפסטיבל התמסחר, מכר לנו רוח בהרבה כסף, ובשטח המצב עלוב למדי.

גם טקס האש המסורתי, המלווה בשירה, תופים ומחולות, לא התקיים כלל למרות שהופיע בלו"ז האירועים. טקס זה הוא הסמל האמיתי של הפסטיבל, ומייחד אותו בשל אקסטזת השמחה המלווה אותו. ביטולו היה עבורנו עוד שלב בדעיכה המתמשכת.

ומה עם הילדים?

מדי שנה הוקם כפר ילדים קטן וחביב, עם מתקני משחקים מחבלים, פינות יצירה, הפעלות ומופעים שסיפקו חוויה לילדים ולהוריהם. השנה הקיצוצים הרחיקו עד לשם, ולא הייתה במתחם ולו פינת ילדים אחת לרפואה.

ישנים ליד החניה, אבל לפחות בשקט יחסי

אמנם ילדים עד גיל 12 אינם משלמים, אבל מכאן ועד להתעלמות מוחלטת מנוכחותם ומצרכיהם – המרחק גדול. בפועל שני מוקדים קנו את ליבם – מופע מלהיב של חבורת ילדים מאוגנדה, ומאהל אחד של "ג'אם סשן" עם מבחר כלי הקשה.

מניסיוננו ידענו שרק מקום אחד יכול להציל את המצב – הלונה הגל. בשנים הראשונות,

 צ'ופרו המשפחות בכניסה חופשית לפארק המים. בשנה שעברה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, נתבקשנו לשלם סכום סמלי יחסית, ושמחנו לעשות זאת בכדי לעזור ולו במעט לאתרי התיירות שנפגעו במלחמה. השנה התברר לנו כי בניגוד לכתוב באתר, קיבלה כל משפחה, כניסה חד פעמית לפארק. כמה חד פעמית? כזו שאם רק רצינו לצאת להביא אוכל או ספר למשל, לא יכולנו להיכנס שוב, ועל כך הקפידו הקפדה יתרה וקשיחה. מרבית המשפחות קיבלו את הגזירה, אחרות עשו שרירים – ובצדק, ותבעו את המגיע להן. תמורה מלאה – לא קיבל אף אחד, פיצוי סמלי – ניתן במשורה ובקושי.

תרגיל מלוכלך

שמירה על ניקיון ותחזוקה שוטפת של אתרי קמפינג, שונה מן הסתם כאשר התפוסה במקום עולה. במהלך אירועים רבי משתתפים, נהוג להגדיל את צוות העובדים ואם אפשר גם את ה"פסיליטיז". כל שנה אני מתלוננת מחדש על רמת ההיגיינה, אבל השנה חוויתי מראות קשים במיוחד. אפשר לומר בלשון עדינה, שלמתחמי השירותים והמקלחות לא התקרבנו.

אמנם הוצבו במתחם הפסטיבל תאים נוספים של שירותים כימיים, אבל גם הם לא נתנו מענה מספק. למרות ירידה חדה במספר המבקרים השנה, הלכלוך היה בכל פינה. פחי אשפה גלשו על גדותיהם, השבילים והמדשאות גאו בניירות, בקבוקים, שקיות, קופסאות שימורים ועוד, ומלבד מלגזה אחת שפינתה אשפה מתוך מתחם הפסטיבל, לא ראיתי עד ליום האחרון, אף עובד ניקיון בפעולה. עם תום הפסטיבל האתר נראה כמו אחרי מלחמה, ואם טרם פרצה בארץ מגיפה כלשהי – דיינו.

לא הכל שחור

אם צריך לומר מילה אחת טובה על הפסטיבל, הרי שהיא מתייחסת לארסנל האמנים שהגיעו להופיע, ולקהל שקיבל אותם באהבה רבה: שייגעץ, מוש בן ארי, הבנות נחמה, מופע הארנבות של ד"ר קספר, התקווה 6 ועוד, הקפיצו את הרוקדים עד לשעות הקטנות של הלילה.

נקודת האור השנייה, עומדת בזכות עצמה - הכנרת. כגרופיס אדוקים שלה, אנחנו תמיד שמחים לבקר בה, ובשבילנו היא לנצח תישאר כיף גדול, עם פסטיבל או בלעדיו.

מסיבת סיום?

אם צריך לסכם – הרי שהנפש חצויה. נהנינו – כי היינו שקועים בעצמנו ובמה שעושה לנו טוב, בחברותא שהבאנו איתנו ובעיקר בשמחה שבלב. התאכזבנו קשות - כי כנראה גם נצחיותם של הדברים הטובים אינה עומדת במבחן המציאות, ובעיקר כי חשנו מרומים.

הפסטיבל תם בקול ענות חלושה, ואותות הגוויעה האחרונים נותרו עוד כמה שעות בשטח. כששבתי ובראשי מתרוצצות מחשבות ותהיות, לא יכולתי שלא להיכנס לפורום של אתר הפסטיבל, כדי להתרשם מתגובותיהם של מבקרים אחרים. שמחתי לקרוא שאנחנו לא לבד, עצוב לי כי נפרדנו בידיעה שלכאן כנראה כבר לא נגיע שוב.

תגובת הפסטיבל

מפסטיבל בראשית נמסר כי מאז הקמתו ועד היום היווה מוקד משיכה למשפחות ולצעירים והעניק חוויית ייחודית של בילוי בחיק הטבע ומגוון פעילויות לכל המשפחה. השנה, שלא כבשנים עברו ולרגל חגיגות העשור, שונו תכני הפסטיבל והושם דגש רב יותר על פעילות לצעירים ולא על פעילות משפחתית. הדבר בא לידי ביטוי באופן ברור בפרסומים השונים אודות הפסטיבל.

אנו מעריכים את הנוסטלגיה שפיתחה הכותבת לפסטיבל ומוחמאים מכך מאוד, אולם במכוון שונו תכניו של הפסטיבל וצר לנו שהכותבת לא נתנה דעתה לכך מבעוד מועד. ייתכן שאכזבתה הייתה נחסכת. לעומתה, צעירים שחזרו לפסטיבל סיפרו על חוויה מרגשת ומהנה כמו בכל שנה.