הגיע הזמן להציג אותו להורים שלי
אמא שלי, שבכתה שבועות אחרי שיצאתי מהארון, שואלת אותי מתי אביא את בן הזוג שלי הביתה. אבא שלי, שהתבטא לא פעם נגד הומואים ושתק כל כך הרבה ימים אחרי שסיפרתי, מתרגש ומחכה לפגוש את האיש שלי. זה לא הזמן לסרב
וככה, ביום שישי אחד, טרוטי עיניים ופרועי שיער (נגמר הג'ל), עשינו את דרכנו לעבר הצפון הקר והרחוק של ישראל. למעשה לא הרחקנו צפונה מחדרה, אבל אני, עכבר עיר חרד-כבישים שכמוני, כבר נפלתי שבי לנפלאות הפסטורליה (עשב פרא לצידי הדרך, בתים ערביים מטוייחים למחצה).
הגענו לקיבוץ. אני התכוונתי להימלט לדירה שלו ולחכות שיכריחו אותי לצאת, אבל לו היו תוכניות אחרות לגמרי. "אכפת לך אם נקפוץ רגע לאמא שלי? אני רוצה להגיד שלום", הוא שאל בחיוך שאי אפשר לסרב לו. שקלתי לסרב, אבל הוא כבר יצא מהאוטו ועמד לסגור את הדלת. השתרכתי אחריו בחשש, מלא ציפייה דרוכה לקראת המפגש שללא ספק ייכנס לפנתיאון שלי.
בדרך הביתה, למחרת, החזקתי לו את היד בזמן שהוא נהג ואמרתי לו שאני אוהב אותו. האמת היא, שהתאהבתי לא פחות במשפחה שלו. בפתיחות, בהומור, באופן הגלוי והנפלא שבו עושים דברים, אומרים דברים. פתאום הבנתי שיש עוד משפחה אחת לפחות בעולם שהיא כמו המשפחה שלי: מצחיקה, מלאה ברגשות, נעימה, סוחפת, מחבקת, חמה. משפחה שבה אמא היא החברה הכי טובה, ואבא תמיד יודע לתת עצה טובה כשצריך או כתף לבכות עליה. שבו האחים והאחיות מקבלים אותך כמו שאתה, יצור אנושי שברירי, פגיע ופוגע. הרגשתי בבית.
הזמן עבר, ואמא שלי כבר הודיעה לי רשמית שהגיע הזמן לפגוש את הבחור. אני לא יודע אם זה בגלל הידיעה שאני כבר פגשתי את המשפחה שלו, או סתם כי נמאס לה לחכות שאני אשאל. בינינו, זה לא ממש משנה. אמא שלי, שלפני לא הרבה שנים בכתה שבועות אחרי שיצאתי מהארון, שואלת אותי מתי אביא את בן הזוג שלי הביתה. אבא שלי, שהתבטא לא פעם נגד הומואים ושתק כל כך הרבה ימים אחרי שסיפרתי, מתרגש ומחכה לפגוש את האיש שלי. זה לא הזמן לסרב.
הם היו בוחרים לי גורל אחר לגמרי
מערכות היחסים שלי השפיעו גם על ההורים שלי ועל האחים שלי. הן פתחו חלון להידברות שקטה, אילמת, הפכו עצב ודמעות לאושר על הבן שלהם, שמאושר למרות ואולי בזכות מה ומי שהוא. לא קל להורים שלי עם זה שאני הומו, ואין לי ספק שאילו הדבר היה נתון בידיהם, הם היו בוחרים לי גורל אחר לגמרי. אבל למרות זה, הזמן גרם לכולנו להבין שאין לנו דבר מלבד אחד את השני. שאין לו לאדם דבר מלבד המשפחה שלו, זו שאליה נולד וזו שהוא בונה לעצמו במהלך חייו. כשאלון נכנס לראשונה בדלת הבית שלהם, הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, מפני שהכנסתי אותו אל תוך חיי. הוא שלי, ובכך הוא שלהם, ולהפך.
פעם כתבתי שאילו היו לוקחים אותי אחורה בזמן, ומפגישים אותי עם טל של גיל 18, לא הייתי מאמין. טל של סוף י"ב תחילת הצבא לא היה יכול לדמיין את עצמו מביא את החבר הביתה. מדבר עם אמא על בחור ששבר לו את הלב למיליון חתיכות. על שיר אהבה שכתב וחייב להשמיע. לדמיין את עצמו נוסע עם אבא באוטו, מקשיב לרדיו ומעשן סיגריה, מדבר על להיכנס ברצינות לתחום הפקת הפורנו ההומואי.
בגיל 18, 19, 20, לא יכולתי אפילו לדמיין את הפתיחות, את החום, את האהבה הבלתי-תלויה שקיבלתי מהמשפחה שלי. את התהליך המשחרר והמבריא שהיציאה שלי מהארון הביאה למשפחה שלי. כן, בכינו יחד, וכאבנו יחד, וסבלנו, כל אחד בדרכו וכל אחד מסיבותיו. אבל אחרי הדמעות ואחרי השברים, נשארנו בדיוק כמו שהיינו קודם: משפחה קרובה ומלוכדת, שרק הולכת ומתחזקת, הולכת ומחזקת.
ידעתי תמיד שיש לי משפחה מופלאה. פשוט לא חשבתי אף פעם שיבוא יום ואכנס בדלתה של משפחה אחרת, שונה, אבל מופלאה לא פחות. שארגיש בנוח כבר מהרגע הראשון, שאהיה אני בלי לחשוש, בלי להסס. שלא אגמגם ולא אשתתק, ושגם אם כן – זה יהיה בסדר.
לטוס לגיל 18 במכונת זמן ולחבק את עצמי
לפעמים אני חושב לבנות לעצמי מכונת זמן כזו, לטוס לגיל 18 ולחבק את עצמי. לתפוס את הבחור המבוהל, המפוחד, הכלוא שהייתי, ולומר לו שהכל יהיה בסדר. אבל בדרך כלל אני מתחרט מיד, כי אני נזכר כמה כיף היה לטפס בסולם הזה. כמה כל שלב, החל ביציאה מהארון וכלה במפגש של אלון עם ההורים שלי באותה ארוחת צהריים חגיגית, היה קשה אבל שווה.
במפגשים שלנו עם המשפחות למדתי דברים על המשפחה המיוחדת שלי, וזכיתי להכיר את המשפחה הנהדרת שלו. אבל יותר מהכל התחילה לנבוט בתוכי התחושה ההיא, שתמיד חיכיתי שתגיע: התחושה שגם ממני, יום אחד, תצמח משפחה חדשה, שונה לגמרי, אבל לא פחות נהדרת.
