שמאלני הוא לא מתיוון
"הרמב"ם כותב כי חז"ל קבעו את חג החנוכה לדורות לא בגלל נס פך השמן, אלא בגלל שחזרה מלכות לישראל, ושלטון יהודי – גם אם הוא לא לרוחך – הינו דבר שיש לברך ולהודות עליו ולא למרוד בו". הרב אהרון טרופ קרא לציבור הדתי לסרב לאלתר בעקבות אנאפוליס, תלמידו אסף וייס מגיב
הריח המתקתק של טיגון הסופגניות בימים האחרונים מעורר את מיצי הקיבה. שליפת החנוכיות והסביבונים מהבוידעם מעירה מרבצם זיכרונות ילדות נעימים, הכרוכים בחג הקסום הזה. אך לגבי הרב אהרון טרופ – ניכר שמלבד תיאבון בריא ונוסטלגיה עתיקה, מעורר חג החנוכה הקרב ובא גם רתיחת דם מלאת זעם ופנטזיות לוחמניות א-לה מרד החשמונאים.
כי נראה שבעיני הרב טרופ, ראש ישיבת "בני צבי" בבית אל, הסיכסוך הנוכחי מול הפלסטינים הוא בסך הכל שידור חוזר של מה שאירע במאה ה-2 לפנה"ס: הסכמי השלום הם לא יותר מהתרפסות בפני האימפריה האמריקנית – המקבילה המודרנית של יוון – ומזרח תיכון חדש הוא בטח רעיון הלניסטי נושן. ולכן יש לאזור אומץ ולפתוח במלחמת חורמה כנגדם. לדעתו, הוא ורק הוא נושא הגחלת היהודית האמיתית ובדבריו כמו מצטט הרב טרופ את קריאתו של מתיתיהו "מי ל-ה' אלי" ומקבץ סביבו את לוחמי העתיד שיסרבו פקודה או יערקו באופן המוני ביום פינוי יישובים. היוונים ביקשו להפוך את ירושלים ל"פוליס" יוונית (עיר-מדינה). ואם יהודה המכבי חשש בזמנו מהפוליס, הרי שאהרון הטרופי חושש כיום מאנאפוליס.
הוא מכיר בכך שייתכן שרוב הציבור בישראל יתמוך בהסכם שלום, אולם דורש לזנוח את דרך המחאה ולבחור בפעילות לוחמנית שכמו שאובה מתיאוריו של יוספוס פלביוס את מרד החשמונאים: גיוס משאבים וכספים, בניית מערך מתנדבים ושכירת אנשי מקצוע ויוצאי צבא שיעסקו בתכנון האסטרטגי והטקטי של המאבק. השמאלנים של ימינו הם בעיניו ודאי המתייוונים של אז. הם ימהרו למכור את ארצם ואמונתם רק כדי לזכות בחיבוק החם של הדוד סם.
אבל גם אם יהיו כאלה שימצאו נקודות של אמת באנלוגיה זו, יש הבדל מהותי אחד, שהופך את קריאת המרד של הרב טרופ למבהילה, שגורם לך לרצות להעבירה לעיון הפרקליטות או לפחות לפתוח נגדה קבוצה בפייסבוק. ההבדל הוא שבישראל יש כיום שלטון ריבוני יהודי.
חז"ל קבעו את חג החנוכה לדורות לא בגלל עצם ניצחון המלחמה או בעקבות נס פח השמן, כותב הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה, אלא בגלל שחזרה מלכות לישראל למשך יותר מ-200 שנה. כלומר האירוע המהותי שנחגג במשך שמונה ימים הוא חידוש העצמאות המדינית בארץ ישראל עד חורבן בית שני. במשך 200 שנה אלה, אגב, היה בארץ שלטון רקוב אפילו יותר מזה שיש לנו כיום. לאחר תקופת מתיתיהו היו פה צדוקים מושחתים, חשמונאים מסואבים וכוהנים שקנו את כהונתם בכסף או ששלחו את זרועותיהם התמנוניות גם למלכות, למרות שלא היו משבט יהודה. אבל הרמב"ם מדגיש: שלטון יהודי – גם אם הוא לא לרוחך – הינו דבר שיש לברך ולהודות עליו ולא למרוד בו.
אומנם צריך לשמור על פרופורציה – מאחורי הרב טרופ לא עומדים מאות תלמידים שמצפים למוצא פיו. אבל דבריו הם בהחלט חלק ממגמה כוללת של "כתום כהה" שהולכת ופושה בציונות-הדתית. רבנים שפויים מהצד השני, שסבורים שישראל 2007 אינה בדיוק התממשות תפילת "ותחזינה עינינו" אך למרות זאת מכירים בעצם חשיבותה של הריבונות שלנו פה, לא חסר. למשל מעוררת הערכה האיגרת שפרסם באחרונה הרב אלי סדן, בה הוא מבקר את דרך המרד ומבכר את נתיב ההשתלבות והשינוי מבפנים. הרב טרופ, אגב, מכנה את דבריו של הרב סדן כ"לא רלוונטיים".
למדתי אצל הרב טרופ במדרשיית נעם. גם למדתי אצל הרב סדן במכינה בעלי. שניהם, איך לומר, לא בדיוק כוס פך השמן שלי. אבל כשנשמעים כאלה דברים תוקפניים מצד רב ומחנך בישראל עולה בי מיד התהייה – האם "ממלכת יהודה" שקורמת עור וגידים ובעיקר שרירים אינה עלולה להפוך חיש למקבילה הישראלית של המליציות האנרכיות בעזה.
אז כיום, יותר משנתיים לאחר ההתנתקות ולמעלה משנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהשם "וינוגרד" מעלה לרובנו רק אסוציאציות של רוטב לסלט, מצליח להיווצר כזה פאתוס סביב ועידת השלום. לא לחינם אנשים רבים במגזרנו, שזיכרונות גוש קטיף אינם מהווים עבורם אירוע מן העבר כי אם פצע מדמם עכשווי, רואים באנאפוליס חלום בלהות ולא חלום רטוב.
אבל גם אם לא הכל מתנהל תמיד כמו שרוצים, גם אם השלטון נראה מופקר והתקשורת נראית עוינת, חשוב לזכור שפלגנות והסתה אינן אבני היסוד של אף חברה איתנה. כי מאז חורבן הבית השני ועד 1948 לספירה לא הייתה עצמאות יהודית בארץ ישראל. אז כשסוף סוף האירוע המכונן הזה מתרחש ראוי לפרסם את הנס ולא להרים את נס המרד.
