תל אביב: להיות תייר ליום אחד

את האנשים ששונאים את תל אביב ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות. לראשונה משתייכים חובבי טבע ירוקים אשר לא יעזבו את המושב בעבור שום הון שבעולם, בוודאי שלא לטובת ענני פיח ורעש מתמיד של משאיות זבל. הם, סביר להניח, הפסיקו לקרוא את הסקירה הזו כבר בכותרת.

הקבוצה השנייה מורכבת מאנשים שדווקא היתה להם כוונה טובה כשהם הגיעו לעיר בפעם הראשונה, אך פקח חנייה חסר לב השאיר להם דו"ח עם הרבה ספרות ומעט רחמים מתחת לווישרים ומאז הטראומה, בצדק, לא עוזבת אותם. תל אביב תישאר בשבילם העיר הדביקה והמעצבנת, שהצפיפות והיוהרה, שלא לדבר על מקומות החנייה והמחירים היקרים, מוציאים מהם את שלוות הנפש עוד לפני שהגיעו למחלף גלילות.

בכל זאת יש בה משהו? (צילום: ירון ברנר) 

אבל אם נותנים לעיר הזדמנות, מגלים שבעצם ישנו איזה קסם שמסתתר בשדרות ההמוניות ובחופים המזוהמים האלו. קצת קשה להגדיר מהו בדיוק אותו קסם, אבל בדרך כלל מתחיל כאן רומן ארוך, רצוף עליות ומורדות, עם העיר שמוכיחה לך בכל פעם מחדש עד כמה אינך מכיר אותה. אתה בתמימותך הסכמת להתחייב - שברת קופות חיסכון בשביל לשכור חורבה ב-900 דולר, אפילו את ההורים הכרת לה. אבל היא, כמו תמיד, קשה להשגה, עקשנית ומתנשאת. כאילו מזמינה אותך לחקור, לחטט, לבדוק, לטעום ולגלות בסופו של דבר מהו באמת אותו הקסם הנעלם.

החיפוש הזה הוביל אותי לפרויקט החדש של עיריית תל אביב וחברת "דן" - אוטובוס תיירים בתל אביב. שיהיה ברור, לרגע לא השליתי את עצמי שמדובר בתחליף לסיורים רגליים בנווה צדק או בכרם התימנים. אבל זה נראה היה כמו חוויה שצריך לנסות: בעלות של עשרה שקלים ופינוי שעה וחצי מן הלו"ז היומי סידרתם לעצמכם מדריך בסיסי, אך חיוני, לכל תל אביבי מתחיל.

האוטובוס ממתין ליציאתו (צילום: טל שגיא)

כמו תיירים אמיתיים

הגעתי למסוף רידינג בשעת בוקר לא מאוחרת. חששותיי שמא אשתעמם לבדי במהלך הנסיעה התבדו במהרה. תודות לחג החנוכה הצטרפה אלי קבוצת תלמידי כיתה א', כולל אמהות, שהסתערו על האוטובוס המהודר והפתוח והתחרו ביניהם מי יקליק ראשון. שמחים וטובי לב, עזבנו את מסוף רידינג ושמנו פעמינו לעבר הטיילת.

הסיור נע בין חמישים נקודות מרכזיות בעיר כאשר מלווים אותו הסברים תמציתיים על אתרים בעלי ערך היסטורי או אפיון חיצוני מיוחד כמו "הבית המשוגע" ברחוב הירקון 161. לטובת תיירים אמיתיים, ניתן לשמוע את ההסברים גם בשפות שונות על ידי אזניות המחולקות באוטובוס. אני והילדים הסתפקנו בגרסה העברית.

"הבית המשוגע" ברחוב הירקון (צילום: שאול גולן)

אחרי נסיעה לאורך הטיילת וביקור ביפו העתיקה נכנסנו אל לב ליבה של העיר. מעניין מאוד היה לשמוע כיצד תפס מגדל שלום את מקומה של גימנסיה הרצליה כאשר ממש ממולו ניצב פעיל וגאה גן הילדים הראשון בתל אביב – "השחר". קצת לפני הפנייה לשדרות רוטשילד על שלל בתי הבאוהאוס המפורסמים שלה אני מרגיש דקירה קלה בכתף. "אתה אוהב במבה?", שואל אותי זאטוט בלונדיני בלי שיניים קדמיות. אותו לא מעניינת כיכר המייסדים וסיפור הכרזת עצמאות. "כאן אמא לקחה אותי לאכול סושי", הוא מצביע במומחיות לעבר אחת מסושיוּת העיר, מנסה לקשור שיחה. אני מנצל את ההזדמנות וגונב לו עוד קצת מהבמבה.

הבמבה ניצחה את שדרות רוטשילד (צילום: טל שגיא) 

לא הגענו לתימן

חלק גדול מהאתרים - כגון תיאטרון הבימה, כיכר רבין והקריה - מובנים מאליהם, אך עדיין מעניין וחשוב לשמוע את הסיפורים מאחוריהם. קצת חסר לי אזכורו של גן החיות הישן שעמד ממש במרכז תל אביב לפני קניון גן העיר המנוכר והמיותר. אני מנסה לשכנע את דורי הנהג שייקח אותנו לגן החיות שדווקא כן פעיל וממוקם ברחוב הרצל פינת קיבוץ גלויות. דורי מעמיד פנים של מתלבט, הילדים במושב האחורי שרים לו לקחת אותם לתימן. חיוך קצרצר והוא ומנווט את האוטובוס צפונה לכיוון האוניברסיטה, שומר על המסלול המקורי.

מובן מאליו, אך עדיין מעניין. מתחם הקריה (צילום: דנה קופל)

החלק האחרון של הנסיעה כולל את מוזיאון ארץ ישראל ובית התפוצות ומסכם תשעים דקות אשר מומלץ לקחת אותן, כמו בכדורגל, בשתי מחציות. ניתן בהחלט לעלות ולרדת במהלך הנסיעה באחת מן התחנות, ובכך לאפשר לעצמכם הפסקה להתרעננות אצל אבולעפיה או לחילופין במתחם רוטשילד. המלצה נוספת היא לנצל את החודשיים הקרובים בהם מחיר הכרטיס הוא רבע ממחירו המקורי - צעד נבון מצידה של חברת "דן".

לסיכום, עשו לעצמכם טובה ושריינו בוקר חורפי אחד (לא חורפי מדי, אחרת הסיור מבוטל) לטובת משימה זו. הרומן שלכם עם תל אביב לא יסתיים כאן, אבל בתור צעד ראשון, זו אכן יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.