לא מדונות ולא מפתות: נשים ב"חדר משלה"
זונת הצמרת של פיקאסו, מאדאם פולן של רנואר, נערה בכיפה פרסית של מאטיס, שרה ברנאר של אנדי וורהול. תערוכת דיוקנאות נשים בבית טיכו בירושלים, שבעבר אירח בין כתליו דמויות-על בתרבות הישראלית
הנשים המצוירות והמצולמות, כולן התקבצו יחד לשני חדרי תצוגה בבית האבן היפהפה והעתיק הזה כשהן לבושות, נטולות ילדים וסימני היכר אחרים, מישירות מבט או מתעלמות בהפגנתיות מהצופה בהן, חסרות מסגרת אידיאולוגית, מיתולוגית או דתית. הן כאן כי הן נשים, וככאלה הן מרתקות.
עגנון ובובר מתחככים
"התערוכה," מספרת האוצרת טניה סירקוביץ,' "נולדה בעקבות שני ציורים שנתרמו למוזיאון ישראל לפני כשנתיים - ציור הנערה של ון-דונגן וציור הנערה באדום של סוטין. כיוון שהמוזיאון בשיפוצים אנחנו מחפשים כל הזמן חללי תצוגה חלופיים, והבית הזה, בו גרו הציירת אנה טיכו ובעלה רופא העיניים ד"ר אלברט אברהם טיכו, התאים בעיניי לתערוכה של דיוקנאות נשים. חיפשתי חלל אינטימי וקאמרי ליצירות המופת האלה של אמנים דגולים וידועים, והרגשתי שהקונספט של תערוכה כזאת פשוט הולם את המקום. מצאתי כאן אינטימיות שמתאימה לנושא האינטימי ולציורים הקטנים האלה."
פסל "אישה קוראת" של אמה-ז'ול דאלו (צילומים: אלכס קולומויסקי)
סירקוביץ' צודקת, ללא ספק. הבית הזה, שהיה מהראשונים מחוץ לחומות העיר העתיקה, אירח בימים ההם, כשבעליו היו בין החיים, ערבי תרבות בסגנון הסלונים האירופיים של פעם. אינטלקטואלים ואמנים נהגו להגיע לסלון רחב הידיים בקומה השנייה, הפרטית, של הבית (קומתו הראשונה איכלסה את בית החולים לעיניים של ד"ר טיכו, שאפילו שלישיית הגשש החיוור הזכירה אותו באחד המערכונים שלה,( להתקבץ סביב הפסנתר ליד האח, ליהנות מספריית האמנות העשירה, מיצירות האמנות ומההתחככות בדומים להם. היו שם ד"ר ארתור רופין, פרופסור גרשום שלום, המשוררת אלזה לאסקר-שילר, ש"י עגנון, מרטין בובר ורבים וטובים אחרים.
בעשורים האחרונים נפתח הבית לציבור כשלוחה של מוזיאון ישראל, ומתקיימים בו קונצרטים קאמריים, שעות סיפור לילדים והרצאות. רישומיה של אנה טיכו מוצגים על הקירות, כמו גם ספרי הרפואה של ד"ר טיכו וחלק קטן מאוסף החנוכיות שלו, המוצגים במה שהיה חדר עבודתו.
ברוח צוואתה של אנה טיכו, מתקיימות בבית תערוכות מתחלפות. המבקרים מוזמנים לנצל את ההזדמנות וליהנות גם מיופייה של גינת הבית (צמוד לה בית קפה שפועל מתוך הבית.(
אריסטוקרטית ובורגנית
ואם הבית הזה, נדבך בהיסטוריה הירושלמית, הוא תמיד סיבה טובה להגיע למרכז העיר, הרי שהתערוכה החדשה, שתוצג בו עד סוף פברואר 2008 (הכניסה חינם,( שווה ביקור לכל הדעות. חלקה הראשון, בחדר בקומת הכניסה, מציב במרכז את הפיזיונומיה של הנשים המצוירות.
האישה הפינית של סוניה דלוניי אינה יפה לפי קריטריונים מקובלים, אבל היא עזת צבעים ובעלת הבעה מעניינת. ה"אישה עם ענק" של פיקאסו, ציור מוקדם שלו מראשית התקופה הכחולה, מביעה ניכור וריחוק ומשדרת וולגריות בשרשרת האדירה שעל צווארה, בטבעות הרבות על אצבעותיה ובכובעה המודגש.
"שרה ברנאר" של אנדי וורהול
ה"אישה בכובע פרחוני" של רנואר תיראה מוכרת. היא צוירה אומנם בתקופה בה ניסה האמן להתפרנס מציור דיוקנאות של בורגנים, אך טביעת האצבע שלו ניכרת בה היטב: שערה חום בהיר, עורה לבן, לחייה סמוקות, היא מעוטרת בכובע פרחוני וכתמיד משדרת תמימות.
בדיוקנה של מארי למאסון, שצייר אמיל בונאר, ניכר סגנון הסינתיסיזם - הסינתזה בין הצבע לקווי המתאר העבים שפיתח עם גוגן. ז'אן אבוטרן של מודליאני, שנכנסה לחייו כשהיה כבר מכור לאלכוהול ולסמים והתאבדה יום לאחר מותו כשכרסה בין שיניה, נראית כאן כמו תמיד עצובה ומופנמת. ישיבתה, אומרת סירקוביץ,' היא ישיבה של איקונות מימי הביניים, והיא מצוירת במעט מאוד צבעים. העובדה שאין אישונים בעיניה מחזקת את התחושה של הצופה בה שהיא, בעצם, נמצאת במקום אחר.
פנים חרושי קמטים
על קיר אחר מוצגות שתיים מנשותיו של פיקאסו, שצוירו בתקופה מאוחרת שלו, רחוקות מריאליזם כמקובל אצלו. האישה היושבת היא לא אחרת מפרנסואז ז'לו, השישית בחייו, שבניגוד לאחרות נטשה אותו ביוזמתה כשיחסיהם הידרדרו. הצורות הריבועיות סביב ראשה וגופה, אומרת סירקוביץ,' הן ביטוי לרצונו "למסגר" אותה בציור כמו בחיים. לצדה דיוקן של סילווט דוד, אשר בזרועותיה ביקש כנראה הצייר להתנחם אחרי שז'לו עזבה אותה. הוא צייר אותה באופן אובססיבי, אך הריחוק והניטרליות בציור גורמים למומחים להניח כי יחסיהם לא הגיעו לכדי מימוש.
הנערה באדום של סוטין עלולה להזכיר למתבונן בה בשר שחוט, ולא במקרה. לכן היא מוצגת על קיר צדדי בתערוכה. היא מעוותת, מכוערת, מצוירת בפורמט של עגל שחוט ונראית קצת כמו כתם דם גדול ומרתיע.
יוצא דופן בחדר הזה הוא צילום עצמי של האמנית הפמיניסטית סינדי שרמן - (1982) עירומה וחשופה לכאורה, אבל מכוסה חלוק רחצה אדום ומישירה מבט פגוע וכואב במתבונן בה.
חריג גם הפסל "דיוקן ראש" של האמנית הגרמנייה פלומה ורגה-וייס. מרחוק הוא נראה רציני, קלאסי, ורק מבט מקרוב מגלה שהוא בעצם, במכוון כמובן, לא גמור.
קפה-מסעדה בחצר הבית
בחלקה השני של התערוכה, במעלה גרם המדרגות התלול, נראית האישה ב"תפקידה" כמוזה של הבית. בציוריהם של מאטיס, פיקאסו, לסר אורי ובונאר נראות נשים שהפכו לכאורה חלק מסלון ביתן. אגב, זוהי תצוגה ראשונה פומבית של "התופרת" של פיקאסו, שצויר במהלך התקופה הוורודה הקצרה שלו, והוא מציג אישה ביתית מתוקה למראה.
בחלל הסמוך מוצגים כמה דיוקנאות נשים שרשמה אנה טיכו עצמה. אלה הוצאו מהמחסנים לרגל התערוכה וללא ספק מתכתבים עם הנשים מה"חדר משלה." הנשים הללו, אקזוטיות במוצאן, מתוארות בידי הציירת כקשות-יום ולא בהכרח אסתטיות. הפנים חרושי הקמטים שלהן מזכירים בקלות את שורשי העצים וענפיהם, המוכרים מרישומי הנוף של טיכו. אירופה הלבנה, השבעה, אם תרצו, מול הלבנט המתאכזר בבוהקו המדברי.
- מוזיאון בית טיכו, הרק קוק .9 פתוח כל יום מ-10.00 עד ,17.00 בימי שלישי עד ,22.00 בשישי עד .14.00 טלפון: 02-6245068.
