עמנואל רוזן חותם על אדי: "הרוב יתרמו, ולא משנה למי"
"מרוב שעסקתי בנושא כעיתונאי, לא חשבתי על זה כאזרח", אומר עמנואל רוזן, שחותם היום על כרטיס אָדי בעקבות פניית ynet שמבקש לכבד את מי שחושש ופוחד לתרום, ומסכם: "יש לנו מעט מאוד הזדמנויות בחיים באמת לעשות משהו טוב. זה לא לעזור לזקנה לחצות את הכביש, כמו שאמרו פעם, אלא להציל חיים"
החתימה
אני חותם היום על כרטיס אָדי.
ההתלבטות
ההתלבטות היחידה היא למה להתעסק עם המוות, הרי המוות זה הדבר שכולנו מנסים להדחיק. לכל אחד יש את המחשבה הפרימיטיבית, המובנת והקצת ילדותית, שכל עוד לא תדבר על המוות הוא לא יבוא. זו לא התלבטות אמיתית. זה לא משהו שאתה מתחבט איתו. לי זה ברור לגמרי שצריך לעשות את זה. אין לי אפילו שנייה של התלבטות.
אני חושב שצריך היה להפוך את הסדר, ואנשים שלא מוכנים לתרום את אבריהם הם אלה שצריכים לחתום. כשאדם נולד יהיה ברור שהוא מסכים לתרום את אבריו לכשימות, אלא אם כן הוא אומר אחרת. אבל אולי בעוד כמה שנים, אולי אנחנו עדיין לא ממש בשלים לצעד קצת יותר דרסטי כזה.
הגורם
מרוב שעסקתי בזה כעיתונאי, לא חשבתי על זה כאזרח. בעקבות הפנייה של ynet אני חותם בלי שום חשש ובלי שום התלבטות.
התגובות
התחושה שלי היא שאין היום התנגדות לנושא. אני לא פוגש היום אנשים שאומרים לי, 'תחשוב גם על הצד השני, על המתנגדים והפוחדים'. ישנה איזו הסכמה כללית שתרומות אברים כמעט מובנת מאליה. ועדיין יש פער בין ההבנה המנטלית והשכלית לבין ההחלטה ללכת על זה. לכן חשוב שיש קמפיינים פעילים שדוחפים, משכנעים ומניעים אנשים להצטרף.
פגשתי בחולה
עשיתי פעם תחקיר על השתלות אברים בסין שמגיעות מהנידונים למוות שם. בארץ אין מספיק תרומות אברים ולכן אנשים נאלצים לפנות לאופציה הזו. נתקלתי בזה גם בעבודה השוטפת שלי, ראיתי אנשים מכל הגילים שמחכים לתרומה. אני זוכר ילדה קטנה שנסעה עם אמא שלה לגרמניה כדי לעבור השתלת לב. פגשתי אותן לגמרי במקרה ברחוב. האמא עצרה אותי וסיפרה לי את כל התגלגלות העניין. כשראיתי את הילדה, לא הייתי צריך עוד שום דבר.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
אני עושה
הדבר היחיד שעשיתי עד היום היה כתבות, שהן מעין תרומה אקטיבית, להביא למודעות הציבור גם סיפורים מהסוג הזה, וגם את המצוקה שבעקבותיה מתפתחים כל מיני שווקים לא סימפטיים של תרומות אברים, כמו מה שהזכרתי לגבי סין.
זאת הפעם הראשונה שאני עושה משהו מעבר לעבודה העיתונאית שלי. מרוב שאני שקוע בעבודה העיתונאית לא תמיד חשבתי שגם אני יכול לעשות את זה, ואני שמח מאוד לעסוק בכך לא רק כעיתונאי אלא גם כאדם.
כולנו שווים
אנשים שמבדילים בין דם לדם הם טיפשים ולכן מסכנים, או שהם פרובוקטורים ואז בטח שלא צריך להגיב להם, או שהם גזענים ואז בוודאי ובוודאי שלא צריך להגיב להם. זה מיעוט מבוטל ועלוב שממש לא מעיד על הכלל. רוב תושבי מדינת ישראל הם אנשים שברגע האמת יתרמו לא משנה למי, ויקבלו תרומה לא משנה ממי.
התרומה והדת
אני לא מזלזל באנשים שחוששים, לא אם מסיבות דתיות ולא אם מתוך פחד טהור. גם אני חששתי כשכל הנושא התחיל לעלות לכותרות. לכל אחד יש את המחשבה הזאת. קשה להתייחס למוות בשיוויון נפש. צריך להתייחס בכבוד ובהבנה לאנשים שחוששים ושפוחדים, ויש לשכנע אותם שקדושת החיים עומדת מעל הכל.
מילה לספקנים
בכל העולם, ובפרט בישראל, מקדישים רבות לזכר המתים. זה חשוב: כשבן אדם מת לא צריך לשכוח אותו וטוב שיש בתי קברות ומצבות ואתרים היסטוריים שמכבדים את זכרם של המתים. כל אחד באמונתו ואני לא מזלזל בשום דבר, לא באנשים שמשתטחים על קברי צדיקים ולא באנשים שבאים בכל יום לפקוד קברי יקיריהם שמתו.
אבל חשוב אף יותר לכבד את החיים. יש לנו מעט מאד הזדמנויות בחיים באמת לעשות משהו שהוא לא סתם משהו טוב. זה לא לעזור לזקנה לחצות את הכביש, כמו שאמרו פעם, אלא להציל חיים. זה סוג של פריבילגיה שהלוואי ולא תקרה, כי היא מתרחשת תמיד בסמיכות לאירוע טראגי, אבל הפרבילגיה הזאת שאתה יודע מראש שבהסכמתך אתה הולך להציל חיים של בן אדם, זאת מתנה שאי אפשר לקבל יותר גדולה ממנה.
רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן
