מלכת המדבר: נחיתה רכה

יום רביעי 17:00: ערב הטיסה. ענת המדריכה מתקשרת ובקול אימהי סמוך ובטוח מבקשת לעדכן אותי שמזג האוויר קר, אפילו קר מאוד. אני נזכרת במה שאמרה לי חברה עוד באותו הבוקר" "מה זה כל הציוד התרמי הזה? למה שק שינה אלפיניסטי? את לא נוסעת לאפריקה? מה עם כל התמונות האלו של נשים חשופות חזה שמכרו לנו כל השנים? להן לא קר? סתם עבדו עלינו?". אני אישית לא נוטה להתווכח ובחום של שלושים מעלות תל אביביות אופייניות לעונה אני מוסיפה עוד פליז ומעיל גשם לתיק וסוגרת אותו בחריקת שיניים ולב כבד.

איפה שק השינה האלפיניסטי שלה? ילדה מקומית (צילומים: איה בן עזרי) 

19:00: נכון, אין לי ילדים, אבל יש לי כלבה ועבורה הכנתי לו"ז בייביסיטר שכולל אמא וחברה טובה לסירוגין. שתיהן מגיעות לישון בדירתי - אז לא תעשי סופנג'ה? כלים? כביסות? מקרר? תעשי. אז עשיתי. וגם שירותים, ארונות, סלון והול. מה לא עושים כדי שאמא תהיה מרוצה.

21:00: מסתבר שיש ילדים קצת פחות ממושמעים ממני. סיגל מצוות 2 מספרת שהבת שלה נתלתה עליה בתנוחת קואלה ונדרשו כמה גברים חסונים למשימת הקריעה וההפרדה. רונית מצוות 2 ספגה את עיניהם המתחננות של ילדיה ואת המשפט "למה את עושה לנו את זה?!?" ואני אומרת: ילדים, תרגיעו! זה הזמן שלכם לאכול בסלון ואפילו במיטה, ללכת לישון מאוחר, לאכול כל מה שאתם אוהבים ולא להתקלח! (אלא אם כן אתם הילדים של איה מצוות בננה שב-23:00 בלילה, ארבע שעות לפני ההתייצבות בשדה התעופה, עמדה וטיגנה שניצלים).

03:30: במונית לשדה התעופה, כל הדרך אני מרגישה/משוכנעת/בטוחה ששכחתי משהו. אני עוברת על כל הרשימות שתיארתי קודם ומחפשת מילה לא מחוקה. אבל ללא הועיל. שני רמזורים מאוחר יותר עוצר אותי שוטר ופותר את התעלומה: שכחתי לחגור חגורת בטיחות. התפתלתי וחייכתי ויצאתי עם אזהרה בלבד.

05:30: רשימה אחרונה-אחרונה בדיוטי פרי: קצת אלכוהול, סיגריות, נעלי ספורט חדשות (כי מגיע לי!), ממתקים לכבד את אנשי המערכת בשובי וזהו. אני עם הרשימות גמרתי.

07:00: כבר יום חמישי. המראה. הבנות עושות שיחות אחרונות בניידים לוודא שכל מי שנשאר מאחור נשאר במסלול והופ, אפריקה, הנה אנחנו מגיעות! תשע שעות טיסה ליוהנסבורג, ארבע שעות באוטובוס למחנה, בשעה 20:00 אנחנו מגיעות בחושך מוחלט אבל מתפנקות כמו מלכות. מחכה לנו ארוחת ערב מפנקת, ג'יפים מתודלקים ומאירים ואוהלים מוכנים וערוכים לקראתנו. האמת, הדרך היתה כל כך קשה שההתרסקות על שקי השינה לא איחרה לבוא, בשעה 23:00 כבר נרשמו נחירות.

יום שישי 06:00: השכמה. צוות תורן מעיר אותנו עם המוזיקה של "מלך האריות". אני מציצה החוצה ורואה את הצוק עליו עמד סימבה כשלמד לשאוג וחצי נהמה משתחררת מפי. אפריקה, את הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. בגלל שבליל אמש הגענו בחשיכה מוחלטת לא ראינו שאנחנו בעצם מוקפות במים, אגם מים כחולים זוהרים שפרוס סביבנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים פשוט לא היה שם אתמול. מיד אחרי התגלית הזו חוצה את השמורה להקת צבאים מרשימה ואני מסמנת וי על במבי.

נהיגת אימון לצד האגם. מי הפעילה את הווישרים? 

08:00: אחרי ארוחת בוקר והתעמלות קצרה אנחנו פוצחות באימוני נהיגת שטח ונהיגה בצד "הנכון" של הכביש. הפדיחות ממלאות פנקסים - יש שמושכות את החגורה אבל זו נמצאת בכלל בצד השני, יש מי שמנסה לאותת ומפעילה את הווישרים, יש מובכות במיוחד שמוצאות עצמן משפריצות גם מים. בפיסת השטח שמצאו לנו לאימונים הג'יפים כבים בזה אחר זה בזינוקים בעלייה, יש גם כאלו שמגלות שכל הדרך הן לא הורידו את ההנד-ברקס ויש מי שסתם לא מצליחות להתרגל להילוכים. התעלתה על כולן אלמונית שעשתה פרסה הפוך לגמרי.

10:30: יוצאים לדרך. נוסעים לכיוון הרי הדרקון, בתוך הסוואנה האפריקנית שאי אפשר לתאר אותה ואת עוצמתה. היא הולכת ונפתחת בפנינו; הרים אדירים כתומים מזכירים את הרכס על המכתש הגדול, עצי שיטה נמוכים בבדידותם, שדות של שידולים ברוח, פרות רועות, צרצורי ציקדות וחולות חימר אדומים-ירוקים ולבנים. תוך זמן קצר אני מסמנת וי גם על גנואים.

עושות וי על עדרי אנטילופות וגנו 

13:00: פנצ'ר ראשון, לצוות 2. הקבוצה כולה מתפצלת לשניים: צוות אחד ניגש להחליף את הגלגל החלול וללמוד לעתיד לבוא, הצוות השני ניגש להכין ארוחת צהריים לכל המקצה. לשתי הקבוצות לקח בערך שעה לבצע את המוטל עליהן - לא מרשים במיוחד, אבל אנחנו מבטיחות להשתפר.

14:30: אנחנו ממשיכות בדרך טרשים קשה במיוחד, בצדיה פרושות חוות פרטיות שבעליהן מגדלים בהן חיות בר (אפילו פילים). הדרך מובילה אותנו במורדות הרכס לתוך הסבך הראשון שלנו. ליבי ומילותיי לא עמדו בחוויה. ממנו יצאנו לדרך מישורית עמוסה בתים כפריים וילדים מנופפים.

17:00: נכנסת השבת. אנחנו בדרכנו למחנה הלילה. עוד מעט נגמר היום ואני מרגישה מלאת ציפייה לבאות. בקבלת שבת אני יושבת ומאזינה לאמהות המתגעגעות לילדיהן, סיגלית מצוות שתיים מרחיבה: "החלטתי לצאת למסע בלי רגשי אשם. זו שנת שבתון שלי ואת היציאה למסע אני מתכננת מהקיץ האחרון, לקחתי לעצמי את השנה הזאת לעשות דברים רק לעצמי, קורס הדרכת פילאטיס וקורס אימון (coaching) וגולת הכותרת, מלכות המדבר. בהתחלה כולם קראו לי משוגעת, משלמת כסף בשביל לישון באוהלים בשטח, אבל ככל שהתקרב מועד היציאה למסע התחילו אנשים לפרגן ואפילו לקנא".

אתמול באוטובוס אמרה לי נעמה מצוות דבש (זה הצוות שניצח בשנה שעברה וקיבל את הזכות לצאת למסע השנה בחינם): "את מה שעוברים במלכת המדבר אי אפשר להסביר או לתאר למי שלא היה שם בעצמו. אפשר לדבר על הפן הטכני אבל לא על מה שבאמת קורה שם". אני אמשיך לנסות.

ד"ש ממלכת שבא.

תמונה קבוצתית 

החלטנו כצוות, איה הצלמת מטעם החברה הגאוגרפית ואנוכי, לצ'פר את הבנות ולסייע להן להעביר מילות אהבה ליקירים הרחוקים. זו הדרך שלנו להחזיר מעט על הצ'ופרים הבלתי פוסקים שמורעפים עלינו כל הזמן, אז בבקשה בנות (בכל יום נעלה שני צוותים):

צוות 1:

רויטל סגל מוסרת: לבנותי הנסיכות המופלאות, תאיר ואופיר, ולנסיך הקטן, אמרי, אוהבת ומתגעגעת מאוד. ובעלי האהוב קותי, המשך לשמור על הממלכה. אמא ואבא, שעזרו לי ותמכו בי כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא ואבא.

מירב שמש מוסרת: לאהובי, יקירי המופלא גיא ולנסיכים ילדי ליעד ודורון, אמא מחבקת ומתגעגעת. אמא ואבא, אני אוהבת אתכם.

בת שבע מוסרת: לעדי וניצן שהן בעצמן מלכות חיבוק ענק עם אהבה, לבר ונוי התאומות הכי הכי בעולם אמא מתה עליכן ומתגעגעת ולעמוס המלך אתה היקר בעולם.

אורנה מוסרת: לכל המשפחה ולאבא שלי, החלמה מהירה. לבן ותומר הנסיכים שבממלכה ועדן הקסומה עם הנשמה היפה אהבה ענקית מאמא, ולך אבי המלך תודה על הכל, אוהבת אותך.

צוות 2:

סיגלית ניסים מוסרת: נשיקות ליעקב, יובל, שחר ואלון אוהבת אתכם ונהנית עד השמיים.

רונית אלון מוסרת: לגל, ניצן, ענבר וליאור יקיריי אני עושה חיים, מקווה שגם אתם.

סיגל אבטליון מוסרת: לקוקה, דר, רן, גל וטל אני עושה חיים כפי שאתם רואים, ביי, אמא.

סיגל רבין מוסרת: לתומר ורז הנסיכות שלי געגועים, נשיקות לאריק התותח ורן החתיך. צביקה אני מיד חוזרת, לא להתייאש...