חצי נחמה

צונאמי של סרטי שואה עומד להציף את מסכי בתי הקולנוע בישראל. הפקות ישראליות מובהקות - "אימא של ולנטינה" (אריק לובצקי ומתי הררי) ו"מוקי בוערה" (לינה וסלבה צ'פלין), הפקה ישראלית-בינלאומית בבימוי ישראלי - "אביב 41" (אורי ברבש), בבימוי בימאי זר - "אדם בן כלב" (פול שרדר) ובימוי ישראלי של הפקה זרה - "מאוחר יותר" (עמוס גיתאי).

ישנם גם שלושה סרטים שאין להפקתם כל קשר לישראל: "רסיסים" (ג'רמי פודסווה), "הנער בפיג'מת הפסים" (מארק הרמן) ו"חשבון רגשי" (פאולו ברזמן). למעט שני סרטים ("אביב 41" ו"הנער בפיג'מת הפסים"), כל שאר הסרטים מתמקדים בתקופה שלאחר השואה, מציגים דמויות של ניצולים ועוסקים, כל אחד בדרכו, באפשרות ההישרדות הנפשית והמוסרית. נושאים אלו מחייבים בנייה של טקטיקות עלילתיות וסגנוניות המאפשרות לחוג, ולעיתים אף לחזור, לשחזר ולחוות מחדש, את הטראומות. ההימנעות מסנסציוניות או מהצגת תהליכים נפשיים לא סבירים היא אתגר שכל אחד מהם צריך לנסות ולהתמודד איתו בדרכו.

"רסיסים". הפקת הולמארק נטולת עוקץ

הפיתרון הלא מספק שבו בחר ג'רמי פודסווה ב"רסיסים", הוא לגעת בזיכרונות ובהשפעותיהם על החיים באופן מרוחק ומיופייף המשמש לנטרול המורכבות של הסיטואציה הבסיסית. בפרמטרים של הפקת הולמארק זה יכול היה להיות מספק, אבל בין זה לבין סרט משמעותי בנושא המרחק עדיין רב. יתכן שפודסווה ביים אותו מנהמת ליבו (אביו הוא ניצול שואה), אך התוצאה הסופית היא כשל עבודה מוזמנת שעוקצה ניטל ממנה.

זיכרונות השואה של ג'ייקוב (סטיבן דיליין), גיבור הסרט, אינם רבים. ילדותו בפולין נקטעת כאשר חיילים גרמנים פושטים על ביתו, רוצחים את הוריו ולוקחים את בלה (נינה דוברב), אחותו האהובה והפסנתרנית המוכשרת. ג'ייקוב שורד באמצעות התחבאות במקום המסתור שבמטבח הבית, ובהמשך, לאחר שברח מבית המשפחה הנטוש, באמצעות התחפרות בתוך בור באדמת יער סמוך. על רקע דימויים אלו הפותחים את הסרט, קולו של הגיבור מבהיר כי גם לאחר שכבר התבגר והתחתן – חייו פוספסו מכיוון שמבחינה מנטאלית, הוא לא עזב את מקומות המסתור.

ג'ייקוב לא הגיע למחנה ריכוז ולא הצטרף לפרטיזנים. אין זה סיפור הרואי על תלאות ההצלה, ולא על המראות המסויטים הרודפים את הניצול. המוקד העלילתי הוא הדרך הארוכה אותה יש לעבור בכדי להשלים עם העבר ולאפשר לניצול לחיות בהווה. הסרט תלוי, לכן, ביכולת להציג את חלחול העבר, את ההשתעבדות לזיכרון, בדרך מעניינת ואמינה. בהיבט מהותי זה, "רסיסים" נכשל.

חיים בסרט

בתחילת הסרט מסיים ג'ייקוב את כתיבת ספר זיכרונותיו, אך מגלה כי גם מעשה זה אינו מחבר אותו חזרה אל החיים. הוא נשוי לאלכס (רוזמונד פייק) היפה והתוססת, לה הוא נוטר טינה בסתר בגלל החשש שתגזול ממנו את השתעבדותו לזיכרונותיו. זהותו מושתתת על זיכרונות אלו, על הציווי לא לשכוח את משפחתו ואי יכולתו להיפרד מנוכחותה של בלה בחייו. דימויי זיכרון אלו, על נגינת הפסנתר הנשמעת בהם והמראות המיופייפים של אחותו היפה, אמורים לתת תובנות לנפשו של הגיבור, אך פועלים כקלישאות מביכות.

"רסיסים".

סיפור חייו של ג'ייקוב מוצג בכמה מישורי זמן המשתרגים זה בזה, ובעיקרם מציגים את שתי מערכות היחסים החשובות בחייו (עד ההווה של תחילת הסרט) - זו עם אלכס, וזו החשובה עוד יותר, עם ארכיאולוג יווני בשם אתוס רוסוס (ראדה סרבדז'ה). אתוס הוא מי שחפר את ג'ייקוב מתוך הבור ביער, הבריח אותו לביתו והסתיר אותו מחשש שחיילים גרמניים (השולטים בתקופה זו ביוון) יגלו וייגלו אותו יחד עם שאר יהודי האי. האי היווני הצבעוני מהווה היפוך ברור לקור של פולין, ואתוס מתפקד גם כחונך אקדמי המלמד את ג'ייקוב שפות ונותן לו את הכלים שיהפכו אותו לסופר המעלה על הכתב את זיכרונותיו. אך האם כל אלו מספיקים בכדי להוציא את ג'ייקוב מהבור המנטאלי?

אובדן חושים

סרטו הקודם של פודסווה, "חמשת החושים" (1999), הפגין את חיבתו של הבמאי לעיסוק המיופייף בחושים האנושיים כנקודת מוצא לבחינת אינטראקציות בין בני אדם. גישה זו חוזרת בסרט זה אך הופכת לבעייתית יותר בניסיונה לתפקד כתשתית לגאולתו הפסיכולוגית של הגיבור.

חייו הבוגרים של ג'ייקוב בטורונטו, כפי שהסרט בוחר להציגם, מוגבלים בחושניותם. עולם המואר חלקית מרבית הזמן, ללא צבעים חזקים וללא מגע אנושי מספק. בניגוד לעולם זה, זיכרון הנגינה של האחות הוא קסם חושני הכולא את הגיבור. הפיתרון הסמלי שיביא את הפיוס עם העבר הוא מציאת החושניות בהווה, תהליך הקשור לסגירת המעגל המתקיימת בחזרה לטריטוריה היוונית והחזרת

החוב הסמלי לאב המאמץ, והיכולת ליצור קשר עם אישה שתוכל להוביל אותו חזרה לעולמם של החיים.

בחלקו האחרון של הסרט, מיכאלה (איילת זורר), אוצרת אומנות קשובה שמסוגלת להכיל את כאבו של ג'ייקוב, הופכת למקור הגאולה. בהיגיון הסמלי של הסרט היא משיגה מטרה זו בהיותה מתפקדת כשגרירה לגירוי החושים – ריח, מישוש, ראיה וטעם, גירויים המאפשרים לשמר את זיכרונה של בלה ביופיו של עולם החיים. דינמיקת הגאולה הזו על פשטנותה הפסיכולוגית וצילומיה המיופייפים נעימה לצפייה אך קשה לבליעה.