התוקפן, הקורבן, וזה שאינו מקפל כביסה
משאלת הלב של הברית הזוגית היא להיות בחוויה של אהבה, חוויה דיאלוגית שבה לכל צד יש מקום וחשיבות באותה מידה. כל אחד מהצדדים מתמסר להבנת האחר. מפגש זוגי תומך ומשמח. איך עושים את זה? מתחילים בהבנת ההתנהגויות בדיאלוג הזוגי
לא אחת מצאתי את עצמי מטפלת בהוריי, באה אליהם בטענות על דרכי התקשורת שלהם, כשהיה ברור לי לחלוטין שאצלי הדברים ייראו אחרת. הרי משאלת הלב של הברית הזוגית היא להיות בחוויה של אהבה, חוויה דיאלוגית שבה לכל צד יש מקום וחשיבות באותה מידה. כל אחד מהצדדים מתמסר להבנת בן הזוג, עם עיניים ואוזניים מיטיבות. מפגש זוגי תומך ומביא שמחה לחיים.
מאז היינו ילדים אנחנו מדמיינים את החלום הזוגי שלנו. מי יהיה לצדנו? כמה נאהב אותו והוא אותנו? אנחנו אומרים לעצמנו שנתחשב בו אפילו יותר מה שאנחנו מתחשבים בעצמנו. תהיתי איך זה שאנחנו, שהבטחנו לעצמנו אלפי הבטחות שאצלנו זה יהיה אחרת, שנעשה יחד דברים, שנספר לבן הזוג את כל הסודות, שנהיה שם בשבילו ונתמסר באמת בכל תנאי, מוצאים עצמנו במציאות היומיומית מתלוננים ורוטנים אין ספור פעמים על דברים קטנים כגדולים. על הדחת כלים, כביסה, ילדים, נופש, מה לא.
זוגות נושאים איתם תחושות של אכזבות ותסכולים נוכח הפער בין ההבטחה הטמונה באהבה הגדולה, לבין הקושי לנהל את התקשורת של חיי היומיום באופן איכותי ומצמיח. הטענה הבסיסית היא "לא לימדו אותנו איך חיים בזוג".
מופיעים יחסים שאינם לוקחים בחשבון את הצד השני, יחסים שאינם פנויים לראות מה בני הזוג צריכים, מה חשוב להם באמת, מה הם מרגישים. מופיעים כעסים, תלונות ביקורת אין סופית, רצון להתרחק.
איך נוצר הפער בין המשאלה למציאות ומה גרם למהפך הזה? אם נחזור לחלום הזוגי, בחלום ההוא האושר יהיה מנת חלקי כשיהיה לי בן זוג, הוא או היא יהיו מקור האושר שלי, כולי אהיה מופקדת בו ."שלומי יהיה קשור בחבל דק לשלומו" (זלדה).
יעשה או לא יעשה, יתייחס או לא יתייחס
כאשר בן הזוג פועל על פי החלום הזוגי, משמע מתייחס אלי ו'רואה' אותי, אני מרגישה קיימת. אם לא היתה התייחסות, או דברים לא קרו על פי התכנון, התחושה היא של חוסר קיום - "לא מבחינים בקיומי, לא סופרים אותי ממטר, אני חשובה כמתה". אני הופכת להיות בהתניה-בתגובה למה שבן הזוג שלי יעשה או לא יעשה, יתייחס או לא יתייחס, חייך או לא חייך, קיפל את הכביסה אחרי שביקשתי או לא קיפל. אם קיפל משמע יתייחס, אם לא קיפל סימן שלא 'ראה' אותי, שהוא לא מתייחס אלי, לא אוהב אותי.
כדי לא להרגיש את החוויה הפנימית הבלתי נסבלת שמשמעותה להרגיש בלתי קיימת, בלתי אהובה, מופיעים מנגנוני הגנה:
תוקפן – מטרת מנגנון ההגנה הזה היא להחזיר את חוויית הקיום דרך האגרסיביות, ועל ידי כך לאלץ את כולם לתשומת לב באמצעות כפיה, קולניות, בכוח פיזי, איומים והתפרצויות בלתי צפויות. בדיבור יופיעו משפטים כמו: "פעם אחרונה ש..." שלא תעז.... חסר לך..."
ההתנהגות התוקפנית נעה מהנחתת פקודות עד לדיבור בלתי פוסק, התנהגות שתלטנית, חוסר גמישות וסרקזם, והיא מגיעה עד לאלימות גם במקרים פעוטים כמו קיפול הכביסה. משיכת תשומת לב של בני הזוג היא על-ידי יצירת פחד, ומנגד בני הזוג מתוחים וחרדים שמא יעוררו את התוקפנות.. בזוגיות המנגנון התואם שנוצר על ידי התוקפן הוא ברוב המקרים 'קורבן' או 'תוקפן' נגדי.
קורבן - מטרת ההתנהגות הקורבנית היא להחזיר את חוויית הקיום באמצעות האשמת בן הזוג. הקורבן פסימי. המשפט השגור בפיו הוא "כן, אבל"…. הקורבן פגיע מאוד ומרגיש שמנצלים אותו. יש לו יכולת נמוכה להציב גבולות, התנהגותו נעה משכנוע להתגוננות להתנצלות להסברת יתר. הקורבן נוהג לפתור בעיות שאינן נוגעות לו. הוא כועס שמתייחסים אליו כאל מובן מאליו. בן זוג שנמצא במנגנון הזה יאשים: "אני עשיתי כל כך הרבה, וזה מה שמגיע לי?! למה אני תמיד צריך לעשות את העבודה השחורה?! למה אני תמיד צריך לחשוב על הכל?!" או לחילופין, יעשה - ויחוש מנוצל.
ההפקדה הנוספת הנמצאת אצל בן הזוג היא ההפקדה של הערך העצמי שלי: בן הזוג שלי הוא הקובע אם אני שווה או לא, אם יעריך וייתן מחמאה ארגיש שווה ומרוצה, אם לא יתייחס ולא יחמיא ואף להפך, יבקר, אחווה את עצמי לא שווה ונעלבת. כדי לא להרגיש חסרת ערך מנגנוני ההגנה שיופיעו כאן הם המבקר והמרוחק:
המבקר/ת - כדי לא לחוות את תחושת אי הערך ייתן המבקר תשובה התנהגותית של הפחתת ערכו של בן הזוג ועל ידי כך יחווה חוויה של עליונות. התנהגות המבקר העומד על המשמר נעה בין ציניות לספקנות, לסרקזם, לפרפקציוניזם, לעוקצנות ולצדקנות, ומגיעה עד למניפולטיביות מרושעת. המבקר מחפש דרכים לגלות חולשות וכשלונות של בן הזוג. הוא או היא מושכים אליהם את תשומת לב בני הזוג באמצעות פקחותם, הגיונם המושלם, העובדות שהם מביאים והאינטלקט שלהם. המבקר ישתמש במשפטים כמו "אם היית שומע(ת) בקולי..". "למה את(ה) אף פעם לא לוקח(ת) אחריות?!" התנהגות בני הזוג מול המבקר היא של התנצלות והצטדקות, או פעמים רבות התרחקות, כך שפעמים רבות המנגנון התואם מול המבקר יהיה המרוחק.
המרוחק/ת -התשובה ההתנהגותית שנותן המרוחק להגנה מפני תחושת אי-הערך היא צמצום קשריו בת הזוג. המרוחק כלוא בעולמו הפנימי עם מאבקיו הבלתי פתורים, עם פחדיו ועם ספקותיו העצמיים. המרוחק משוכנע שהוא צריך לעשות הכל בעצמו, ולכן אינו מבקש עזרה. הוא זקוק למרחב מחיה גדול, ובמקרים רבים נמנע מליטול על עצמו התחייבויות. התנהגותו נעה מאדישות לאי שיתוף פעולה, להתנשאות, לדחייה, להתנגדות ואף לחמקנות. המרוחק מסוגל אף להיעלם. הוא מושך אליו תשומת לב באמצעות המסתורין שבו והאישיות הקשה להשגה. המרוחק בדרך כלל שומר על מרחק מבת הזוג שלו הכופה עליו את רצונה, או המפקפקת בהחלטותיו. בן-זוג במנגנון המרוחק ישתמש במשפטים כמו "אותי אל תשאלו, הרי אתם יודעים הכל", או "נראה אתכם מסתדרים בעצמכם". טיפוסים אלה אינם מעוניינים בתפקידים נוספים לאלה שהם חייבים בהם, אינם מעוניינים בשיחות נפש.
מנגנוני ההגנה שהוצגו כאן, על פי מודל של ג'יימס רדפילד וקרול אדריאן, מופיעים כדרמות בין אישיות, המייצרות זיהומים בתקשורת הבין-אישית ובאפשרות הדיאלוג.
המודעות לכך שמנגנוני ההגנה שלנו נועדו כדי לתת לעצמנו הגנות, כדי שלא לחוות את אי הקיום ואי הערך שלנו, היא צעד ראשון בדרך לשחרור ממנו. המודעות לכוח שאנחנו נותנים לאחרים והשבת הכוח לעצמנו באמצעות תחושות קיום וערך עצמאיים יאפשרו חוויה של דיאלוג מכבד, שבו כל אחד מהצדדים חשוב וקיים.
השאלה הקריטית ביותר היא כיצד מנהלים דיאלוג בזמן קונפליקט, שבו כל אחד מהצדדים חשוב? כיצד מנהלים דיאלוג מתוך ההבנה שניצחון אמיתי הוא אך ורק כאשר שני הצדדים מנצחים, אחרת אנחנו נשארים במעגל הפגיעוּת?
כל אחד מבני הזוג מסרב באופן עקשני לראות את האחר (האחר המקופח או המסכן, האחר התוקפן, האחר המבקר או האחר המרוחק). הנשים מאשימות את הגברים וטוענות שהם מרוחקים ולא שותפים. הגברים מאשימים את הנשים בביקורתיות. כל אחד מהצדדים רואה עצמו כקורבן-מסכן. כל עוד נשתמש במנגנון של 'תוקפן' מול 'קורבן', מי יותר קורבן הגברים או הנשים - אנחנו לא בדיאלוג. כל עוד מנגנוני ההגנה האלו יככבו בחברה בכלל בזוגיות בפרט, לא תהיה אפשרות לדיאלוג סימטרי – לאינטימיות שהיא הסיכוי היחיד לזוגיות אמיתית, אינטימיות דיאלוגית שמביאה בחשבון את האחר עם צרכיו רגישויותיו, שנוגעת ומאפשרת לגעת.
השימוש במנגנוני ההגנה האלו כמניפולציות שליטה על-ידי בני הזוג הופך לעיתים קרובות את החוויה הזוגית לחוויה אלימה. כדי לקיים חוויה דיאלוגית, הקריטית ליחסים זוגיים, יש צורך להתאמן בדיאלוג, להסכים לשמוע את כל הקולות הפנימיים מעמדה של פיוס אל עצמי ולא של ריב עם עצמי. להתאמן בדיאלוג משמעו לזהות את מנגנוני ההגנה – את התוקפן, את הקורבן, את המקופח, את המבקר ואת המרוחק שבתוכי, להתבונן בהם, להיות עד למופע של המנגנונים האלה ו"לזוז" מהם בזמן אמיתי.
כשהאימון מתרחש ובני הזוג משתתפים בסמינרים בהם מקבלים כלים יישומיים, מתאמנים ומייצרים פריצות דרך משמעותיות ביחסים ביניהם, מתחזק הביטחון ביעילות הדיאלוג האינטימי המודע כתנאי להגשמה עצמית ולהגשמת חלום הזוגיות האידיאלית.
- נוגה בר, בעלת תואר שני בתרפיה בכתיבה וראש בית הספר לזוגיות 'החוויה הדיאלוגית', תעביר את הסמינר "רגע לפני ש" הנותן כלים לזוגיות מנצחת. הסמינר יתקיים בסוף שבוע 11-12.9 במכון הבינלאומי למנהיגות, בית ברל.
