ארבעה דברים שמעצבנים גיימרים
לא קשה לגרום לאומת הגיימרים לגעוש, אבל יש דברים שמרגיזים גיימרים באפקטיביות רבה יותר מאחרים. הנה אלו שהכי הרגיזו את הגיימרים השנה
עכשיו, מכשהגיימינג הגיע למיינסטרים אנחנו יכולים לשכוח מהמריבות והשערוריות הקטנוניות של פעם ("אפשר להכות זונות ב-GTA? רגע, אפשר לירות באנשים במשחקי מחשב?!") ולראות מה הקפיץ לגיימרים אמיתיים את הפיוז השנה.
"אפשר לשחק את הטאליבן ב-Medal of Honor? רגע, אפשר לירות בחיילים אמריקאים במשחקי מחשב?!"
טוב, אז אולי לא הגענו כל כך רחוק. השערוריה הטיפשית האחרונה שסחפה את עולם משחקי המחשב היא הגילוי המרעיש שבמצב המולטיפלייר של MoH החדש, אחד מהצדדים הוא הצבא האמריקאי והשני הוא הטאליבן. זה לא סתם סימולטור רצח – זה סימולטור רצח בשירות האויב. הפרט הטיפשי הזה הגיע לראש הכותרות בעיתונות וזה אפילו הגיע למצב שבו צבא ארצות הברית אמר שלא יספק את המשחק בשק"מיות של הצבא.
מה הסיפור הגדול? שום דבר. לא רק שהמשחק עצמו כנראה יהיה פאטריוטי ומצדיע לדגל בעיוורון כמו כל משחקי מדאל אוף אונור לפניו, אלא שבאמת אין כאן שום דבר חדש. כש-EA, המפיצה, התקפלה והכריזה שהיא תשנה את השם של הטאליבן ל"כוח אויב" היא בעצם הראתה עד כמה המהומה ריקה מתוכן. כל המהומה מסביב לשם – הרי זה לא המשחק הראשון שאפשר לירות בו בחיילים אמריקאיים, אבל זה כן משחק שהגיע בזמן רע ביחס ליציאה מעיראק והמצב באפגניסטן, וזה הכל.
אני טאליבאן! אוי לא!
"משחקי מחשב לעולם לא יוכלו להיות אמנות"
כך אמר רוג'ר אברט, מבקר סרטים עתיק בלי לסת, ולגיימרים התחילו לקפוץ הוורידים במצח. איך הוא מעז, מי הוא בכלל והאם הוא בכלל אי פעם שיחק במשחק האמנות המלבב "ceci ne pas une pipe" – האינטרנט התמלא צעקות בעד ונגד, הוכחות למשחקי אמנות וטענות כנגד פלצנות יתר, וכך שבו לעולם החיים שני ויכוחים שכולנו קיווינו שמתו מזמן: האם משחקים אמורים להיות כיפיים, ומה זה בכלל אמנות.
מה שכמעט אף אחד לא אמר זה שרוג'ר אברט בחיים לא שיחק במחשב וממילא הוא מבקר סרטים, אז למה שיהיה אכפת לנו מה הוא חושב? אף אחד בהוליווד לא יבכה אם שיגרו מיאמוטו יגיד שסרטים זה לילדים, לא משנה כמה משחקי מריו הוא כתב ועיצב. בסוף אברט התנצל על דבריו, במכתב שאפשר לסכם אותו כ"סליחה, אני לא יודע על מה אני מדבר" והאינטרנט נרגע.
האח הגדול עושה לך זרג-ראש
לחברת בליזארד נמאס מאנשים שמדברים באינטרנט איך שבא להם בלי לפחד מתוצאות, ולכן הם הכריזו שבפורומים שלהם אפשר יהיה לכתוב רק עם הזדהות בשם אמיתי. המטרה – שאנשים ידברו בלי מעטה האנונימיות, ואולי זה יגרום להם לדבר כמו בני אדם. פחות מיממה עברה לפני התגובה הראשונה שמשווה את השינוי הזה לשואה.
הטיפשות המשיכה: כמובן שההצעה הזו מפלה כנגד אנשים שנמצאים בתוכנית להגנת עדים, ואין ספק שפרסום השם יהפוך כל כותב בפורום לקורבן של סטוקר מטורף. היו שם טענות הגיוניות: בנות שטענו שהכותבים בפורום כל כך מיזוגניים שהן לא רוצות שידעו מה מינן, או אנשים שטענו שמעסיקים עלולים להשתמש בזה כדי להפלות נגד גיימרים. בסופו של דבר, כמו בכל שינוי שמעורר ציוץ, בליזארד התקפלה וההצעה נדחתה – והפורומים של וורקראפט וסטארקראפט נשארו אותו מקלט מלא שנאה, הכפשה וגסות רוח אנונימית כמו שהיו מאז ומעולם.
אנשים המשיכו להיות טיפשים
ואי אפשר בלי סתם אנשים שהחליטו להיות טיפשים ולהרוס לכולם את הכיף. מאידיוט צרפתי שנסע חצי מדינה כדי לדקור שחקן אחר שניצח אותו בסיבוב קאונטר-סטרייק, דרך עוד יפני שהצליח להרוג את עצמו אחרי שהוא שיחק ב-Street Fighter 4 שבוע שלם ברצף ועד ילדה בת שלוש בטנסי שהתבלבלה בין בקר בצורת אקדח ל-Wii לבין האקדח הטעון והדרוך שאבא שלה השאיר על השולחן בסלון וירתה בעצמה למוות.
זו תמיד אשמת משחקי המחשב, ואף פעם לא האנשים שיודעים להיות מטומטמים טוב מאוד בלי עזרה.
