ביקורת: Serious Sam 3
נטול חוש הומור ולא ממש מתוחכם: האם יש מקום בחיינו לסאם והמפלצות בהן הוא נלחם?
עוד בgames.co.il:
בעולם המופרע של Sam אין מנגנון תפיסת מחסה - אפילו לא עכשיו, הרבה אחרי שגירז הפך את זה לפק"ל אקשן - אין רתע לנשקים, אין מגבלה על מספר כלי הנשק הגדולים שניתן לאכסן בכיס ואין שום סיבה לעזוב את ההדק פרט לשיקולי תחמושת. בזמנו, כמעט כל מי ששיחק ב-Serious Sam היה יכול לראות מייד שנוסחת המשחקיות שלו מבוססת על ה-Shooters הפשוטים והאינטנסיביים של שנות התשעים, רק בקנה מידה גדול יותר. עשר שנים אחרי, חצי מהשחקנים בוודאי יתקשו להבין מאיפה נחת עליהם העוף המוזר הזה, שעתנז משונה של משחק AAA מוגמר משולב בקלילות ובמכניקה המינימליסטית של משחק Indie. האם בעולם ה"מתוחכם" שלנו יש בכלל מקום לטפשות של Serious Sam?
סורים מתחת לחולות מצריים
ראשית נבחן את סוגיית הטיפשיות, אחד היתרונות הבולטים של Serious Sam המקורי, דרך העלילה. במקום להילחם ברוסים/ערבים/אפריקאים/מקסיקנים/טרוריסטים אחרים, בסדרה של Sam מדובר על חייזרים או מפלצות ש-Mental, אויבו של סאם והגלקסיה כולה, מגייס לשימושו מרחבי הזמן.
ב-SS3, שמהווה הקדמה עלילתית למשחקי Serious Sam הקודמים, חללית של גזע חייזרי בשם ה-Sirians - מסיריוס, כמובן, לא מסוריה - נחשף מתחת לחולות מצריים. כתוצאה מכך קורה משהו – ובום! מלא חייזרים בכל מקום ומכונת זמן שצריך להפעיל כדי, נו... ברח לי. אוקי, אז העלילה לא הכי ברורה, אבל היא בהחלט מפורטת יותר מזו של הכותרים הקודמים. בכל מקרה, הלוחם האגדי סאם סטון, היחיד בעולם שהיו לו ביצים לומר לדיוק ניוקם שהמשחק שלו גרוע פנים אל פנים, נקרא לזירה.
עם תחילת המשחק מופל מסוקו המשובח של Sam מעל שכונת פרוורים מצרית ומותקף ע"י יצור עם עין אחת. זו נתלשת במהרה מחורה וסאם מאתר פטיש בניין שישמש אותו הלאה. כאן הוא תופס פוזה עם האמרה האלמותית - "Give me a handful of skulls and one of these, and it’s a PARTY!", והשמחה רבה.
חיקיתי, חיקיתי, ומי לא בא?
בתחילה נראה שיש לנו רוח נעורים תוססת ומרדנית בלב המשחק, כזו שמתכתבת בלגלוג עם שמנה וסלתה של סוגת האקשן המודרני: תבנית המשושים של התפריטים מזכירה מאוד את זו של Crysis; הקירות המתפרקים נלקחים היישר מרשימת "דברים שחייבים להיות במשחק פעולה כדי שהוא לא יחשב מיושן"; קרבות הרחוב נראים על פני השטח כמו משהו שנעקר ישירות מקול אוף דיוטי ואלף חיקוייו הצבאיים והושתל בעולם של סאם, וקטעי החושך המוארים באלומת פנס צרה היו יכולים להרגיש בבית ב-Doom 3.
אלא שעם הזמן מתברר לשחקן ולחיוכו האווילי ההולך ונשחק ש-Serious Sam 3 בכלל לא מלגלג על גדולים ועשויים עד מוות ממנו - הוא סתם מחקה אותם, וברגע אחד הופך מהסאטירה שהוא היה יכול להיות לעוד Shooter שהרעיון שלו לאופי מבושל היטב זה לתבל את המשחקיות שלו בכל רעיון משומש מהעשור האחרון.
Seriously, Sam?
למרבה המזל, החלק הארי של זמן המשחק ממשיך - גם אם לא מרענן - את המסורת האהובה של Serious Sam, במסגרתה שלביו בנויים מסדרת זירות קרב רחבות ידיים שמאפשרות למאות אויבים להקיף ולהתקיף את סאם מכל עבר. זה מין מצב Horde רק שבמקום שגלי האויבים יבואו אליך, אתה בא אליהם.
בין האופציות החדשות שמקשטות את המסורת ניתן לזהות את יכולות ה-Melee המתקדמות ש-Sam מבצע בידיים חשופות וגורמות לרגעי החלפת המחסנית הדלים להפוך להרבה יותר מרגשים, לצד יכולת ה-Sprint הכל כך נחוצה במשחק שבו רוב האוייבים אוהבים להילחם בטווחים קצרים.
לצד אלה יש מקומות שבהם המשחק, הפשוט ממילא, נעשה אפילו פשוט יותר - וקל יותר. קל מדי. לא מדובר באיזון האוייבים או בעוצמת הנשקים, אלא במתארי השלבים ובמגוון האוייבים המצומצם בכל זירה ורגע נתון. עיצוב זירות וגלי אויב כה בסיסי גורם לכך שהשחקן רק לעיתים רחוקות יוצא משיווי המשקל וצריך להילחם כדי לחזור לשליטה. כתוצאה מכך הרבה מהשלבים הם לא יותר מבעיית חלוקת משאבים יבשה שדורשת מכם להכריע בשאלה הלא-מאוד-קיומית - מהי התחמושת שתוכל לחסל את גל האוייבים בזמן הקצר ביותר, תוך בזבוז מינימאלי.
נקודה כואבת אחרת היא ה"סודות", אותן נקודות חמד שרק הסקרנים שבסקרנים יכולים למצוא, לאסוף בהן תוסף או נשק מיוחד ולזכות לקבלת פנים חמה ומבהילה ממצבור אוייבים בדרך החוצה. בעוד שבמשחקים הקודמים בסידרה הסודות נפרשו על ספקטרום רחב של רמות סתר ולעיתים קרובות היו מצחיקים ויצירתיים (כפי שהיה מקובל ב-Shooters של שנות התשעים), הפעם הם דיכוטומיים להפליא: סודות פשוטים ולא מעניינים ששלטי "ששש! סוד! אל תגלה לאף אחד!" ענקיים מצביעים אליהם, אל מול ביצי הפתעה כמעט בלתי אפשריות לגילוי ללא עזרת סרטוני YouTube. יש גם מעט מהם ביחס לסביבות המורכבות של המשחק, שניתן היה בקלות להחביא בהן פילים, לוויתנים ואף את האגו שלי: אחרי חצי שעה של שיטוטים בשלב אני לרוב מעלה חרס בחיפושי אחר הגנבות.
סאם, סתם
הבעיה המשמעותית של המשחק, שלמרות רמת האתגר הנמוכה והמחסור בהפתעות עדיין מספק את האקשן המהיר והבתוך-הפרצוף-שלך המוכר של המותג, היא איכות ההומור החסרה. זוכרים את אותו משפט על חופן גולגלות ופטיש? זו אחת מנקודות השיא של ההומור פה. בעוד שבמשחקים הקודמים זכינו לפנינות חוכמה כמו "כן, אבל מאיפה הוא מפליץ?" בתזמון מושלם אחרי כמה שניות של בהייה בפסל נחש עם ראשים בשני קצותיו, כאן אתה אמור להתבדר מקלישאות מאצ'ו רפויות שרירים כמו "I Make Killing An ART!" ו-"Oh! The Pain Is Just Beginning!!!".
למשחקי פעולה שטופי טסטוסטרון פשוט לא הולך בזמן האחרון. נכון, לא מדובר בפלופ קטסטרופלי כמו Duke Nukem Forever, ואין ספק שזהו צעד מעל הדבר המוזר שנקרא Serious Sam 2. ובכל זאת, Serious Sam BFE עושה טוב פחות את מה שראינו ב-First Encounter ו-Second Encounter, שאת חידושי ה-HD של שניהם (15 דולר לראשון, 20 לשני) ניתן לרכוש במחיר כולל של 5 דולרים פחות.
