תעבירו את זה הלאה

"המועמדת"

בתור מי שמכריז על עצמו כמכור לפוליטיקה, רוד לוריא יצר דרמה פוליטית קולחת אמנם, אך מפתיעה בשטחיותה. וכבעל חיבה עזה ל"כל אנשי הנשיא" ו"המועמד", אפשר היה לצפות מלוריא לקצת יותר מסיפור מוסר פרו-קלינטוני, אגב הסקנדל המיני ההוא. ומה שמרגיז באמת – שמו של הסרט, "המועמדת", מטעה בהחלט, משום שהגיבורה שלו היא בעצם גיבור. זהו נשיא ארצות הברית (בגילומו המזהיר של ג'ף ברידג'ס), שהסרט מתאר את כינונו מחדש כדמות אב סמכותית, ולא הסנטורית הליברלית (ג'ואן אלן הנפלאה) שהוא בוחר לו כסגנית, אשר עומדת במרכזה של שערוריה מינית המעיבה על מינויה הצפוי.

השאלה כאן, למעשה, אינה האם השתתפה המועמדת לסגנות הנשיאות במין קבוצתי בימי הקולג' שלה, אלא האם הנשיא האמריקאי, שבתחילת הסרט אומרים עליו שהוא שר את שירת הברבור שלו, יצליח לשמר את מעמדו. מאליו מובן, שציפורי הטרף של הימין החגים מעליה, עושים זאת משום שהיא אישה – מינויו של גבר לתפקיד, מוסרים לנו, צפוי לעבור ללא בעיות – וכך נוסף לסרט גם רובד פמיניסטי קלוש, הצהרה על מקומה של אישה בעולם פוליטי אכזר הנשלט בידי גברים. הצמדותה של הסנטורית האמיצה לעקרונותיה, וסירובה לשתף פעולה עם מה שמכונה פה "מקארתיזם מיני", הופכים באיחור מה לתשדיר תעמולה בעד מי שישב עד לא מזמן בבית הלבן, ונגד החיטוט הציבורי בתחתוניו. אך נוכח העובדה שהשמרנות המינית – לפחות כלפי חוץ – חזרה לאחרונה לשרור בחדר הסגלגל (לא מעט בזכות כתמי הזרע שהותיר הפרזידנט השובב על שמלת ה"גאפ" הכחולה ההיא), הופך "המועמדת" לאנקדוטה אנכרוניסטית משהו.

אויבה-מתעבה הגדול של הסנטורית הוא פוליטיקאי ימני ערמומי (גארי אולדמן הכמעט בלתי מזוהה), היושב בראש ועדת הקונגרס שאמורה לאשר את המינוי, ומנצל את השימועים כדי להביך את המועמדת האצילית והאטרקטיבית, בין היתר דרך הטפלות לשאלת תפקודה כאישה, ולאו דווקא כפוליטיקאית, בתפקיד הרם. הוא הנבל הלא פוטוגני של הסרט, שהבלחה לא לגמרי מספקת אל חייו הפרטיים אמורה לגאול את דמותו מחד מימדיותה.

אבל – כל האמור לעיל אינו שולל את העובדה, ש"המועמדת" הוא סרט כתוב, מבוים ומשוחק היטב. הוא גם צדקני ופשטני, וקובע שאישה, גם אם היא פוליטיקאית ממולחת, לא יכולה, אחרי הכל, בלי גבר – הנשיא האמריקאי במקרה הזה – שיבוא לעזרתה ברגע האחרון. הילארי לא היתה אוהבת את זה.

"לזכור את הטיטאנים"

מאליה עולה השאלה, כיצד משמש דווקא בועז יכין, יוצרם המחונן של "פרש" ו"אשת חיל מי ימצא", במאי-להשכיר אצל מפיק העל ג'רי ברוקהיימר ("עקיצה ב-60 שניות")? ובניסוח אחר: איך זה קורה שיכין, שהעלה על הבד דרמות נוקבות על מאבקי השרדות/שחרור של בני קבוצות שוליים (בלדר סמים שחור בן 12, וצעירה חרדית ניו יורקית), חתום לפתע על מעשיה ספורטיבית מחניפה לקהל, שמגוללת, על פי מיטב המסורת הברוקהיימרית, סיפור כפול של ניצחון, זה של הרוח, ובמגרש. ואולי, בעצם, אין הבדל כזה גדול בין גיבורו השחור של "לזכור את הטיטאנים", הבא לנטרל מתחים בין שחורים ולבנים בתיכון אמריקאי, דווקא בראשית שנות ה-70 הסוערות מבחינה גזעית, ובין ה"אחרים" שמאכלסים את צמד סרטיו הקודם של יכין, ומתמודדים מול חברתם המדכאת.

זהו הסרט השני ברציפות, אחרי "הוריקן", וגם הוא מבוסס על מעשה שהיה, המאפשר לדנזל וושינגטון לשאת נאומים חוצבי להבות, שעיקרם גדולתה של הרוח האנושית. לפני שנה זה כמעט הביא לו את האוסקר. הפעם מגלם וושינגטון מאמן שחור, הנקרא להחליף את מאמנה הלבן והאהוד (וויל פאטון, "טריקסי") של קבוצת פוטבול מעורבת בבית ספר תיכון בוירג'יניה שעובר תהליך אינטגרציה, ומביא את שחקניה לאליפות לא לפני שהוא מנחיל להם מסר של סובלנות והדדיות, ומפיל – די מהר, יש לציין – את המחיצות הגזעניות. שחורים ולבנים מתאחדים למען מטרה משותפת, ומשמשים מקור של השראה לקהילה כולה.

הסרט הופך את האחווה הגזעית לניצחון ספורטיבי, ובדרכו המניפולטיבית מחבר בין להט על המגרש והתגברות על מתחים חברתיים. הוא נועד לסחוט תשואות מצופיו, לא לחטט בקרביה של בעיה כאובה, וככזה "לזכור את הטיטאנים" מבצע את מלאכתו ביעילות. מדובר ב"סרט נוסחה" קל דעת, שזוקף לזכותו עשייה מיומנת והופעה סוחפת של וושינגטון, ובעיקר מראה איך סיפור אמיתי יכול להפוך לבידור פופולארי נדוש אך מהוקצע ומהנה.

"תעביר את זה הלאה"

מתוך כבוד לבקשתם של יוצרי הסרט שלא לחשוף פרטים רבים מדי מסופו, נציין רק ש"תעביר את זה הלאה" הופך בדקותיו האחרונות לסרט משיחי דוחה במיוחד. פסיון נוצרי חסר בושה, שבו הילד היילי ג'ואל אוסמנט ("החוש השישי") מתגלה כישו בן 12, המביא מזור רוחני לעולם כולו. וכדי לא לפגום בהנאתם המפוקפקת של מי שעתידים לצפות בסרט, נוסיף עוד – מבלי לפרט – שמומלץ להצטייד בשקיות הקאה. הן ישרתו אתכם היטב על רקע תמונת הסיום.

כל גיבורי הסרט, שעלילתו מתרחשת בפרברי לאס וגאס, מצולקים נפשית. על כן, ישנם כאן מורה כריזמטי לאזרחות (קווין ספייסי), שהכוויות המעטרות את גופו צופנות סוד נורא; אם חד הורית (הלן האנט), אלכוהוליסטית בגמילה הממלצרת בבאר חשפניות; אמה (אנג'י דיקינסון הוותיקה) שהפכה להומלסית; ובנה המנוכר (אוסמנט) הלומד אצל אותו מורה, ולוקח מדי ברצינות את המשימה שהוא מטיל על ילדי כיתה ז': להפוך את העולם למקום טוב יותר. הרעיון שעולה במוחו של מתקן העולם הצעיר הולך בערך כך: אם כל אחד יעזור לשלושה אנשים, וכל אחד מאלה, בתורו, יגמול לשלושה אחרים, כי אז תתרחש תגובת שרשרת של מעשים טובים, שתביא גאולה אוניברסלית.

בשאיפתו לתאר עולם קר ואכזר הממתין למושיע, הסרט אינו פוסח על אף נגע חברתי, ומנצל כל מצוקה רגשית שהיא. אלכוהוליזם, התעללות בילדים, נשים מוכות, אב אלים שעזב את הבית, אמהות לא מתפקדות, סכינאות בבית הספר, ומה לא. עודפי הדרמה הללו נתונים במבנה תסריטאי מסורבל, הכולל מעברי זמן מתעתעים ועלילות משנה מיותרות. אחת מהן מתעכבת שלא לצורך על מסעו של עיתונאי-חוקר (ג'יי מור, "משחקים מהלב") אחר מקורה של אותה תנועת גמילות חסדים כלל ארצית, והאחרת – אחר הומלס (ג'יימס קביזל, "הקו האדום"), שהופך לאחד ממפיציה של בשורת ההדדיות על פי ישו-אוסמנט.

מעבר לכך, נרקמת כאן דרמה רומנטית שגרתית בין המורה הנעול רגשית – שהסוד סביב צלקותיו נחשף מקץ זמן רב מדי – והמלצרית קשת היום (תפקיד שכבר הביא להאנט אוסקר בעבור "הכי טוב שיש"). אפשר היה לסכם את "תעביר את זה הלאה" כעוד סרט סנטימנטלי נסבל על שניים שנאבקים להתגבר על משקעי העבר, ונגאלים בזכות ילד קטן אחד, אלמלא המסר הדידקטי "אני ואתה נשנה את העולם" גבל פה בנצלנות רוחנית מהסוג הירוד ביותר.