שמונה וחצי דה-לה שמאטע

על אהבה וטעמים אחרים

בצרפתית קוראים לזה "קום איל פו". כמו שצריך. ואכן, "על אהבה וטעמים אחרים" (במקור: "טעמם של אחרים") הוא סרט קום איל פואי כזה. קומדיה קטנה, אנינה, צרפתית נורא, להגנית מאוד, אך לא באופן הגובל בקשקשת מעיקה, כזו שמגלה אמפטיה כלפי מוזרויותיהם של בני אדם, וכל הדמויות בה מעוצבות באהבה רבה, ובעיקר – כתובה, מבויימת ומשוחקת "כמו שצריך".

אנייס ז'אווי וז'אן פייר בכרי, בעל ואישה שהגיעו מהתיאטרון, וכתבו בעבר את התסריט לסרטו המרנין של אלן רנה, "החיים הם שיר", בו אף שיחקו, רקחו כאן קומדיה עממית של מנהגים. הם גם מופיעים: הוא בתפקיד הראשי, זה של תעשיין בור המנסה להשתלב בקהילה האמנותית הסנובית של פרובינציה צרפתית, על אף היותו חף מכל טעם אסתטי ואמנותי שהוא, והיא (שגם ביימה) משחקת פה ברמנית חסרת עכבות, שסוחרת מהצד בחשיש.

זהו עוד סיפור על משיכה בין ניגודים, מסוג זו שהזינה את הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות של שנות ה-30 וה-40, נוסח "אשת השנה" עם טרייסי והפברן. אותו איש עסקים מחוספס מתאהב בשחקנית תיאטרון, שהיא גם מורתו הפרטית לאנגלית (באחת הסצינות המשעשעות בסרט הוא מדקלם באוזניה שיר אהבה קטן ועילג שכתב לה, בשפתו של שקספיר), ושואף להתקבל בקרב חוג מכריה, שדוחים אותו באדיבות מתנשאת. במקביל, שומר הראש שלו ונהגו מבלים את שעות אחר העבודה שלהם בחברתה של המלצרית התוססת, ובסביבה נמצאת גם אשתו, מעצבת פנים משועממת.

הסרט קרוב מאוד ברוחו ל"החיים הם שיר", גם אם הוא לא נשמע כמוהו, מהטעם הפשוט שאיש ב"על אהבה וטעמים אחרים" אינו פוצח בשנסון צרפתי. זוהי קומדיה מלבבת וחביבה להפליא, שעניינה הצורך האנושי להשתייך, ואם מתאמצים אפשר אף לחלץ ממנה הגיג קליל על הרגע שבו האמנות נפגשת עם המסחר.

שמונה וחצי נשים

אולי זה משום שחלפו יותר משנתיים מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן 99', אבל קצת קשה להבין מה יש בסרטו האחרון עד כה של פיטר גרינאוויי, "שמונה וחצי נשים", הנוחת רק עכשיו על אקרני ישראל, שזכה אז לתגובות נזעמות כל כך מצד הקהל והמבקרים. הבמאי וסרטו הואשמו בשנאת נשים, אבל האמת – יותר מש"שמונה וחצי נשים" מרגיז, הוא מאכזב ומשעמם, ויותר משמדובר פה במחווה ל"שמונה וחצי" הפלינאי, הסרט מזכיר דווקא את "עיר הנשים", מסרטיו המקוממים במיוחד של גדול במאי ארץ המגף.

שם, בסרט שלועג לתנועה הפמיניסטית, נקלע הגבר המבועת מסטרויאני לעולם הזייתי של נשים מיליטנטיות. כאן, מייסדים איש עסקים אלמן ובנו (ג'ון סטנדינג ומתיו דלאמר) בורדל פרטי באחוזתם שבז'נבה, אותו הם מאכלסים בשמונה וחצי נשים – בהן אישה יפנית שהיא מהמרת כפייתית, נזירה נורבגית, ולדנית סדרתית הסוחרת בתינוקותיה, פרשית עירומה הרוחצת בחברת חזיר וזונה עם לב זהב – שמייצגות דימויים נשיים מסורתיים בתרבות המערבית, כפי שטופחו בציור, בספרות, בתיאטרון, במוזיקה ובקולנוע, מהפנטזיה המינית על הנזירה החסודה שתועדה ביצירותיהם של רמברנדט ובוקצ'יו, דרך סינדרום "מאדאם בטרפליי", שבמרכזו האישה האוריינטלית שמפותה, ואז ננטשת, על ידי הזכר המערבי, ועד האימאז'ים הנשיים – לואיז ברוקס, מרלן דיטריך ומרילין מונרו – שקובעו לנצח בקולנוע.

ישנם הגורסים, שתולדות האמנות המערבית הם, בעצם, סך כל המבטים הגבריים באובייקטים נשיים. מבחינה זו, "שמונה וחצי נשים" הוא קומדיה שחורה, שעניינה הקשר בין פנטזיות מיניות והקולנוע שמייצר אותן – על פי גישה פמיניסטית קלאסית – להנאתו של הצופה הזכר. אבל סרטו של גרינאוויי מתאר את פירוקה, לא כינונה מחדש, של הפנטזיה הגברית – האב ובנו הם, בסופו של דבר, עבדים אינפנטיליים לאותם ייצוגים נשיים מסורתיים, וקורבנות שלהם – ועל כן מפורק כאן גם המעשה הקולנועי עצמו – דפים מהתסריט מופיעים על המסך, ואין בו מוזיקה כלל – שאינו מצליח לספק את התשוקה הגברית המניעה אותו.

קריסתו של הזכר המערבי, שאינו מסוגל לשמר את פטרוניותו (הגבר השחור רב האון מוצג פה כאופציה מועדפת, וכך מייצג הסרט את חרדתו המוכרת של בן המערב מפני האיום המיני הגלום ב"אחר"), ומוכנע לבסוף על ידי הפנטזיות שהוא עצמו ברא, מביאה אותו למצוא פורקן אחרון בגוף הפגום, החסר. אבל הפנטזיה השלטת, אחרי הכל, ב"שמונה וחצי נשים" היא זו שאין לה שם: הבן שרוצה לשכב עם אביו, והוא עובר על האיסור הזה באמצעות אותן פנטזיות גבריות המשמשות בעצם כמתווכות בקשר האירוטי המשונה שנרקם בין ההורה וצאצאו. העונש על שבירת טאבו זו – המוות – אינו מבושש לבוא.

אבל אחרי שהגדיר מחדש את גבולותיו של הקולנוע כאמנות ויזואלית ב"ספרי פרוספרו" ו"כתוב בעור", נראה אופוס מספר תשע ביצירתו העלילתית הארוכה של גרינאוויי כנסיגה לאחור. לא שנאת נשים עומדת בעוכריו של הסרט הזה – ואפשר הרי להאשים כל סרט של גרינאוויי בייצוג נשי מעורר מחלוקת – אלא העובדה שהוא קר מדי, מדשדש קצת במקום, ומנהל דיון לא לגמרי מפותח, אף כי מפורש, בקשר שבין קולנוע ופנטזיה גברית. ועם זאת, כפי שמראות הפיסקאות שלעיל, גם בסרט לא ממש מוצלח של גרינאוויי אפשר עדיין למצוא משהו לכתוב עליו הביתה.

13 יום

במקרה הטוב, "13 יום" עשוי לשמש כסרט חובה לתלמידי תיכון אמריקאיים המתכוננים לבגרות בהסטוריה. בגישה מעט פחות חיובית, המותחן הפוליטי שמפגיש שוב את הבמאי והכוכב של "ללא מוצא", רוג'ר דונלדסון וקווין קוסטנר, נועד להציג את האחים קנדי, הנשיא ג'ון והתובע הכללי בובי, כצמד שהיה אחראי בלעדית להצלתו של העולם באותם ימים אפוקליפטיים של חודש אוקטובר 1962.

אך למעשה, הגיבור האמיתי של "13 יום" אינו ג'יי.אפ.קיי. אלא מי שהיה אז יועצו המדיני, קן או'דונל (קוסטנר). דמותו של זה, לפחות על פי הסטוריונים, נטלה תפקיד שולי יחסית באותו משבר, שהביא את העולם אל סיפה של מלחמה גרעינית. ואולם בסרט מוצג הלה כמי שהיה שותף מרכזי להכרעות הגורליות, יד ימינם של האחים-המנהיגים שליווה אותם מקרוב בשעה הקשה ההיא, ובעיקר – זה שלולא נוכחותו אז לא היו שורות אלה נכתבות עכשיו. בנו של אותו או'דונל, קווין, הבעלים של חברת האינטרנט “Earthlink”, הוא אחד המשקיעים בחברה של ארמיאן ברנסטין שהפיקה את הסרט, ומבחינה זו, "13 יום" אינו אלא דרכו האקסטרווגנטית של בן לשכתב את העובדות, ולהפוך את אביו לגיבור לאומי. שיעור מאלף בקשר שבין קפיטל וכתיבת הסטוריה.

על פניו, זהו מותחן שסופו ידוע מראש. כדי להזכיר: באוקטובר 1962 נודע דבר הצבתם של טילים רוסיים בקובה, מרחק יריקה מחופי פלורידה. אמריקה הטילה בלוקדה על האי, והעולם חיכה בנשימה עצורה. הפאניקה בארצות הברית גאתה, עד שבתום כמעט-שבועיים המנהיג הסובייטי כרושצ'ב מצמץ ראשון. התזה של הסרט היא, שהאויבים האמיתיים בכל הפרשה היו בכלל אנשי הצבא, לא הרוסים, אשר ששו אלי עימות מזוין, וביקשו לפצות את עצמם על הניסיון הכושל להדחת קסטרו ב"מפרץ החזירים". מולם, כאמור, מתייצב הגיבור הלאומי או'דונל המתרה בטייסי הריגול המעופפים מעל קובה שלא ליפול באש הסובייטים, כדי למנוע תגובה נמהרת מצד הגנרלים החמומים.

ומשום שזוהי דוקודרמה שסופה ידוע ומוכר, מופנה הדגש אל הביצוע, וזה, במקרה הטוב, קורקטי. התוצאה היא סרט מיושן ודידקטי, שבו אישים הסטוריים טרוטי עיניים מדברים ומדברים, והוא מזכיר ברוחו סרטים שהופקו בתקופה אותה הוא מתעד נוסח "ד"ר סטריינג'לאב" ו”fail-safe", ושיקפו את החרדה הלאומית מפני שואה אטומית. הנה כי כן, שוב מכתירה אמריקה את עצמה ואת העומד בראשה כגואלי העולם.

(ועוד הערה, למתרגם הוותיק ישראל אובל: "חוקי המפגש" הם כללי פתיחה באש, ולא משהו שנשמע כמו מדריך לבליינד-דייט)