גדולים מהחיים

"האמט" / וים ונדרס, 1983

על אף תלאות העשיה הממושכת, והשמועה שגרסה כי המפיק, פרנסיס פורד קופולה, צילם מחדש שני שלישים של הסרט, זה היה ונותר ההיגד הקולנועי הכי אינטליגנטי על יחסי בידיון-מציאות ומהותה של הדמות בקולנוע. סופר הבלשים דשיאל האמט, בחיפוש אחר כתב יד אבוד ונערה סינית שנעלמה, נקלע להרפתקה שכמו שאובה מתוך אחד מספריו. יצירת מופת מקוללת.

"גם גמדים התחילו קטנים" / ורנר הרצוג, 1970

אחת ההרפתקאות הקולנועיות הנועזות והיוצאות דופן ביותר. סרט המבוסס בלעדית על צוות שחקנים ננסי, ומתאר את נס המרד שמניפים תושביו הגמדים של מוסד שיקומי מבודד. ההתרחשות הקרנבלית האכזרית והמתסכלת משמשת עבור הרצוג אמצעי לניסוחה של אסתטיקה קולנועית אלטרנטיבית ומרחיקת לכת. סרט בלתי נסבל באופן מרתק.

"חלון אחורי" / אלפרד היצ'קוק, 1954

לטעמי, סרטו הגדול ביותר של, ומכאן מיצובו במקום גבוה ברשימה זו. לא רק אמירה מורכבת בדבר הדחף המציצני שבבסיס החוויה הקולנועית, אלא גם פנטזיה אפלה המייצגת גבריות במצוקה, וכוללת סב-טקסט פמיניסטי מרתק. מעל לכל, זהו שיעור בבימוי וירטואוזי, סרט (על צלם מרותק לכסא גלגלים המציץ בשכניו, ומשוכנע שאחד מהם הוא רוצח), שחושף בגאונות את המניפולציה של הסיפור הקולנועי, ועם כל צפיה בו עדיין אפשר לדלות ממנו משהו חדש.

"2001: אודיסיאה בחלל" / סטנלי קובריק, 1968

יש הסבורים שזהו גדול סרטי המדע-בידיוני של כל הזמנים. אחרים אינם מוכנים להתפשר על פחות מ"בלייד ראנר". כאן יושב מי שתומך בגישתם של הראשונים. נפוליאון בונפרט של הקולנוע הלך ועשה סרט על אלוהים, ואנו עדיין מגרדים בראשנו נוכח אניגמטיותו של הפרק החותם את האודיסיאה החללית של קובריק את קלארק.

"הדייר" / רומן פולנסקי, 1976

מעולם לא נעשה סרט מצמרר מזה. שילוב אפקטיבי של בלהה והומור שחור, שמגלגל תמות של זרות, זהות, הגדרה מינית, ומהותו של מושג ה"בית". מיצויה המלבב של השקפת העולם הפולנסקאית לפיה אדם לאדם – זאב. פולנסקי מלהק את עצמו – ובכך הופך את סרטו להתרסה-הצהרה אישית – לתפקיד מהגר חסר זהות בפריז עויינת הזרים, המשוכנע שדיירי הבניין העגמומי שבו הוא עובר להתגורר רוקמים נגדו מזימת רצח.

"אגדת השתיין הקדוש" / ארמנו אולמי, 1988

מעשיה נוצרית לירית וקסומה, לפי סיפור מאת יוזף רות, שבה נדבן מסתורי – ישו עצמו, שמא – נקרה באורח נסי על דרכו של קלושאר פריזאי, ומלווה לו מאתיים פרנק, אותם אמור הנווד להשיב לכנסיה מקומית, ביום מן הימים. הגלגל מתהפך בחייו של האיש, אך שרשרת מוזרה של עיכובים מונעת ממנו, פעם אחר פעם, מלהחזיר את חובו. סיפור מוכר אולי על חולשות אנוש וגאולה, שהנימוק לנוכחותו כאן טמון בדרך המיוחדת במינה שבה הוא מבוצע.

"פריקס" / טוד בראונינג, 1932

ללא ספק, הסרט הכי נועז ויוצא דופן שהגיח אי פעם מאולפני הוליווד. סרט שכוכביו הם גמדים, תאומות סיאמיות, ראשי סיכה, חסרי גפיים, ושאר מעוותי גוף – וכל זאת בטבורו של הקולנוע הפופולרי. סרט פולחן שחידד את הקשר בין קולנוע ומופעי שוליים, השפיע עזות על אמנים העוסקים בייצוגים גופניים, "אומץ" על ידי תרבויות-נגד, וביקש להגדיר מחדש את מושג ה"נורמליות" (אף כי, בסופו של דבר, נענה לזיהוי המקובל בין חריגים פיזיים ואימה). גם כלולה כאן אחת הסצינות הבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע: זו שבה נישא גמד הקרקס הנס לנערת הטרפז קליאופטרה, הזוממת להרעילו. ב69- השנים שחלפו מאז לא נשבר הרף שהציב הסרט הזה.

"המקשר" / ג'וזף לוסי, 1970

לעיתים מובטחת גדולתו של סרט כבר ממשפט הפתיחה שלו. והמשפט החונך את הסרט הזה הולך ככה: "העבר הוא ארץ זרה, עושים שם דברים אחרת". שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי לוסי והמחזאי-תסריטאי הרולד פינטר, הוא לכאורה סיפור חניכה, שבו נער ממשפחה עניה משמש כנושא מכתבי האהבה שמחליפים ביניהם צעירה אריסטוקרטית ואיכר גס באנגליה של ראשית המאה שעברה. בעצם, זוהי חקירה פילוסופית של מושגי הזמן, הזיכרון והתודעה. מישהו דיבר כאן על פרוסט? סרט מעורר התפעמות, שכולו יופי ועידון.

"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" / פיטר גרינאוויי, 1989

אם היתה אי פעם משמעות לצירוף המילים "סרט מהמם", היא נמצאת כאן. למעשה, כל אחד מסרטיו של גרינאוויי, למעט "שמונה וחצי נשים", ראוי היה לאכלס רשימה אישית זו, אך העדפתו של חיזיון המוסר המדמם הנ"ל – על הנקמה הנוראה שמבצעת אשה מושפלת בבעלה המסעדן – נובעת מנגישותו היחסית, הויזואליות המפתה והייחודית שלו, וגודש העוצמה שפורצת מהמסך (לא מעט בזכות המוזיקה המקוננת שכתב מייקל ניימן). לזה מתכוונים כשאומרים "אגרוף בבטן".

"והספינה שטה" / פדריקו פליני, 1983

לא, לא "שמונה וחצי" האלמותי, וגם לא "רומא" או "לה דולצ'ה ויטה". פדריקו פליני מיוצג פה עם אחד מסרטיו האחרונים דווקא. רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מתכנסת חבורה ססגונית של סלבריטאים על סיפונה של אוניית פאר, כדי לחלוק כבוד אחרון לזמרת אופרה מנוחה. קטע הפתיחה לבדו, מחווה לקולנוע האילם, ראוי להישמר לעד בפנתיאון רגעיה הגדולים של אמנות הסרט.

"התפוז המכני" / סטנלי קובריק, 1971

היש צורך להכביר מילים? ספק אם נעשה אי פעם סרט מעורר מחלוקת מזה. אפילו קובריק עצמו נבהל ממעשה ידיו, והורה להסירו מהמסכים בבריטניה שנה לאחר בכורתו. שיעור מאלף במניפולציה סגנונית ועלילתית, שדוחקת את הקהל אל הפינה. סרט שחרט אינספור דימויים ויזואליים בתודעתם הקולקטיבית של צופי הקולנוע, וגם אם תחושת ההלם שחולל עומעמה עם השנים, עדיין מדובר כאן ביצירה פרובוקטיבית ומטלטלת באמת, שנושאיה הטעונים הם חופש הבחירה ואלימות כמעשה אמנותי.

"מגע של רשע" / אורסון וולס, 1958

עם כל הכבוד ל"האזרח קיין", אורסון וולס עשה סרט טוב ממנו, שעתה, לאחר שעבר עריכה מחודשת בהתאם לכוונותיו המקוריות של הבמאי, נחשף במלוא גדולתו. זו, אגב, הגירסה שאליה מתייחסת רשימת גדולי כל הזמנים זו. בלש מכסיקאי מתעמת עם איש משטרה אמריקאי מושחת סביב חקירת רצח בעיירת גבול מאובקת, ונבירתם של חוקרי קולנוע בסרט מעלה מורכבויות פסיכואנליטיות ופוליטיות מרתקות. שוט הפתיחה האגדי – שכותרות הפתיחה סוף סוף הוסרו מעליו בגירסה על פי וולס – אינו רק עוצר נשימה מבחינה קולנועית, אלא גם מקפל בתוכו את נושאו של הסרט כולו.

"סאלו, 120 הימים של סדום" / פייר פאולו פזוליני, 1975

משום שסרטו האחרון של פ.פ.פ (הוא נרצח זמן קצר לפני הצגת הבכורה), עיבודו לרומן הנודע מאת דה-סאד, הוא יצירה אמיצה באמת, שמציגה על הבד דימויים קיצוניים של מין ואלימות. דרך אופן ייצוגו הרדיקלי של הגוף, והצעדה בסך של ריטואלים פורנוגרפיים, מועלית פה אמירה פוליטית חריפה בדבר הקשר שבין פשיזם וסטיה נפשית, ובין כוח ואנרכיה. סרט שמצמצם את המושג "אדם" לכדי גוש בשר רוטט הנתון במעגל אינסופי של ניצול, ושיעור מטלטל בפואטיקה של הפורנוגרפיה. עוד לא פג זכר הערב ההוא, לפני שנים, שבו הצטופפנו באולם הישן של סינמטק תל אביב לצפיה מתריסה, חד פעמית, בסרט שהקרנתו כאן לא הותרה מעולם על ידי הצנזורה.

"תינוקה של רוזמרי" / רומן פולנסקי, 1968

אולי האינטליגנטי שבסרטי האימה, כזה שהשכיל לתאר באופן משכנע מעשים של כישוף ועבודת שטן כחלק מחיי היומיום בלב לבה של ניו יורק סיטי, ואחד הבודדים שהצליחו להביא את צופיהם לחוש חרדה של ממש. מקורה של האימה בעמימות שהסרט מקפיד לשמור בכל הנוגע לתקפות פחדיה של רוזמרי, אישה צעירה המשוכנעת שהיא נושאת ברחמה את בנו של השטן, ובהצמדות הבלעדית שלו לנקודת מבטה. סרט שהוא שיעור מזהיר בחרדה וצמרמורת.

"הקורבן" / אנדרי טרקובסקי, 1986

קולנוע כשירה. ביום הולדתו, נדרש אינטלקטואל להתמודד עם הידיעה שסוף העולם קרב. האפוקליפסה הממשמשת מחוללת שינוי חד ופתאומי בחייו והשקפת עולמו. פיוט נשגב. סרטו האחרון – והטוב ביותר – של אחד ממשורריה הגדולים של האמנות השביעית, ומי שהפך את הצפיה בקולנוע לחוויה רוחנית מפעימה. פרידה מרגשת מיוצר עצום.

"בלייד ראנר" / רידלי סקוט, 1982

האם רידלי סקוט הוא במאי בינוני ש"חטא" ויצר את אחד מסרטי המופת של כל הזמנים, או שמא מדובר ביוצר-על שלא השכיל ליצור מאז, למעט "תלמה ולואיז", סרט ראוי באמת? פעם היה זה מאוד אופנתי להכליל את הסרט הנ"ל ברשימות מסוג זו, אבל "בלייד ראנר" עדיין מספק עושר חזותי ורעיוני שטרם עוכל במלואו. הקביעה הזו, אגב, מתייחסת לשתי הגירסאות – זו ה"רשמית", שמבעבעים בה מסרים פשיסטיים תת-קרקעיים, וגירסת הבמאי, הבלתי נגועה בתכנים אלו, שנחשפה באקראי לפני כעשור.

"השיחה" / פרנסיס פורד קופולה, 1974

בטווח של שלוש שנים יצר פרנסיס פורד קופולה לא רק שלושה מהסרטים הטובים של העשור בו הופקו, אלא שכל אחד מהם אף זכאי לטייטל "מגדולי הסרטים של כל הזמנים". השלושה הם: "הסנדק", "הסנדק 2" ו"השיחה", כששני האחרונים הופקו באותה שנה ממש, 1974. מדוע נבחר מביניהם דווקא הנ"ל? אולי זה ביטוי לשריריותה של רשימה מעין זו, שכמה מהשמות הכלולים בה תקפים אך ורק לזמן שבו הורכבה. ואולי משום שסיפורו של אשף הציתותים שנופל קורבן למעורבותו היתרה בחייהם של מושאי המעקב שלו, היה ונותר – מעבר לרלוונטיות הפוליטית שלו, שהתגלתה בדיעבד עם חשיפתה של פרשת ווטרגייט – משל קיומי מופנם ויחיד במינו על מעמדו של היצור האנושי בעולם של מציצנות טכנולוגית.

"נשוויל" / רוברט אלטמן, 1975

סרטו השלם והטוב ביותר של רוברט אלטמן, שנוצר לרגל יום העצמאות ה-200 של ארצות הברית, לא רק שהגדיר מחדש את אופני הבניה של הסיפור הקולנועי, אלא גם פרץ דרך בכל הנוגע לשימוש המהפכני והווירטואוזי שלו בסאונד. דרך מעקב במקביל אחרי לא פחות מ-24 דמויות העולות לרגל אל מכה של מוזיקת הקאנטרי, מצייר הסרט פורטרט קיבוצי של אמריקה ברגע הנתון ההוא.

"המחפשים" / ג'ון פורד, 1956

נוכחותו כאן של סרט זה רק מעידה על רגעיותה של רשימה זו, משום שבנקודת זמן שונה היו אולי מערבוני מופת אחרים מועדפים על פניו. רוצה לומר, הבחירה ב"המחפשים" אינה גורעת במאום מגדולתם של "שיין" ו"מרכבת הדואר", לא מטילה רבב במעמדם הבכיר של "ג'וני גיטאר" ו"השופט רוי בין", ומותירה את "הקלפן והיצאנית" ו"בלתי נסלח", רק לפי שעה, בחוץ.

"היו זמנים באמריקה" / סרג'יו לאונה, 1983

דומה שגדולתו של "מלך מערבוני הספגטי" טרם חלחלה דיה אל התודעה הקולנועית, וסרטו זה, שאחריו נפח את נשמתו בטרם עת, הוא הטוב שביצירותיו: קולנוע כאופרה איטלקית עזת רגש, המגוללת את סיפורם של גנגסטרים יהודים בלואר איסט סייד הניו יורקי בשנות העשרים של המאה הקודמת. סרט גרנדיוזי שמפגין עוצמה סוחפת של תפילת אשכבה.