לילה עם ארבעה פושטקים

הסרט "לילה של יום מפרך", שיצא בסוף השבוע לאקרנים בהוצאה חדשה ומשופרת, הוא סרט פנטסטי. אמנם יש בו אי אלו רגעים מיותרים ועלילה מרושלת, אבל גם 37 שנה אחרי שנעשה עדיין יש בו כמה מן הבדיחות הכי מבריקות שיש בסרטי מוזיקה, שירים נצחיים ומנות מושלמות של אבסורד, שהופכות אותו גם לסרט חשוב, וזה לא עניין של מה בכך כשמתייחסים לסרטי רוקנרול.

סרטי רוקנרול נולדו ברגע שהמוזיקה הזו הגיעה לעולם באמצע שנות ה- 50, ובעיקר תרמו מאוד להפצתה. "The Girl Can’t help It" ו"רוק מסביב לשעון", יחד עם עוד עשרות סרטי נעורים ופשע, עיצבו, הלכה למעשה, את הדימוי של תרבות הנוער האמריקנית שהחלה לגלות את עצמה. אבל בניגוד לכמה מסרטי עבריינות הנוער היותר טובים של התקופה ("מרד הנעורים", למשל), הרוב הגדול של סרטי הרוק - מ"רוק מסביב לשעון" עם ביל היילי, דרך סרטי הוואי ובית הכלא של אלביס פרסלי, וכלה בסרטי החוף של פאביאן - היו פארסות למהדרין; היוצא מן הכלל היחיד היה אולי "The Girl Can’t Help it", שאירח את ליטל ריצ'ארד והשדרן הבלתי נלאה אלן פריד, והכיל גם מוזיקת רוקנרול מעולה.

אבסורד להמונים

ובכן, "לילה של יום מפרך" רחוק באיכותו ובחשיבותו מהסרטים האלו, כמו ש"זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'אפלין רחוק מסרטי הראינוע הראשונים. את הסרט ביים האמריקני ריצ'ארד לסטר, מי שאחראי על הקומדיה הבריטית המוצלחת "The Running, Jumping & Standing Still Film" ונכתב בידי התסריטאי-מחזאי אלון אוואן (Alun Owen), שברזומה שלו היו גם מספר קומדיות.

הכוונה הראשונית היתה פשוטה: להתחקות אחרי יום בחיי הביטלס תחת השפעת הביטלמניה. התוצאה באמת הצליחה לתעד יום בחיים הסוערים של הרביעייה הליברפולית, אבל גם הרבה יותר מזה: בהשפעתם המוטרפת של מופעי ה"גונס" (Goons), מחזות האבסורד הבריטיים של התקופה, ויותר מכל בהשפעת המסורת ההומוריסטית הליברפולית של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, והאינטליגנציה שלהם, הסרט הכיל בתוכו את רוב הסממנים שעתידים להתפרץ ארבע שנים מאוחר יותר בעולם הסוריאליסטי של "סארג'נט פפר".

"לילה של יום מפרך" מעביר תמונה של העולם החדש של אחרי המלחמה כשהוא בטירוף: אלפי נערות רצות ממקום למקום; כוכבי פופ עם מבטא פרובינציאלי מנהלים את העניינים; הדור המבוגר, זה שניצח את המלחמה למען הצעירים, מבולבל ומבקש כבוד; ואפילו הסבא הזקן, כנראה של פול, נכנס לעניינים, ולאיש מבין הדמויות אין מושג מה הוא עושה שם. כל אלו מומחשים בעריכה מהירה ותזזיתית, שעדיין נחשבת לאות ומופת. שטויות רבות נכתבו על "לילה של יום מפרך" והביטלס (להקת הבנים הראשונה המוצגת ב-MTV פרימיטיבי וכו'), אבל האמת היא שהסרט דומה יותר למצב בו תיקחו, נניח, את "הבקסטריט בויז", תזריקו להם מנות גדולות ומרוכזות של אינטליגנציה וכשרון, ותשימו אותם בלב ההתרחשות באחד מן המחזות הראשונים של הרולד פינטר – התוצאה תהיה אבסורד להמונים במיטבו.

"היינו הבנים של 'מופע הגונים', היינו ההרחבה של אותה מרידה, במידה מסוימת", אמר ג'ון לנון על הסרט. אלון אואן, שהתלווה ליומיים של הופעות ומסיבות עיתונאים, ונכנס גם אל עולמם הפרטי, כתב תסריט נהדר ששם לב לפרטים הקטנים שבחיי ארבעת המופלאים, שיוצרים תמונה גדולה יותר ומרתקת: בסרט תמצאו את הביטלס עוברים ממקום למקום - דרך בריחות מתמידות מגדודי נערות צורחות וכלה בקוקטיילים מוזרים -ומנהלים שיחות אדישות, סרקסטיות ורוויות הומור: "הוא מאחר, אבל הוא מאוד נקי, לא?". או השימוש בסלנג, שהפך לביטויים שכיחים בבריטניה (באותו האופן בו הגשש הפכו קטעי מערכונים שלהם לחלק מן השפה העברית): "אני לא אלבש את זה", אומר ג'ורג' כשהוא זועם בנונשלנטיות, "זה גרוטי (הכוונה לגרוטסקי)"; או סצינת הקוקטייל בה נשאל ג'ון לנון: "האו דיד יו פאונד אמריקה?" (הכוונה היא כמובן לא ל"כיצד מצאת את אמריקה", אלא ל"כיצד התרשמת מאמריקה?), והוא עונה: "פנינו שמאלה בגרינלנד". אגב, משחק השאלות והתשובות מסוג זה אפיין, הלכה למעשה, את יחסיהם של הביטלס עם העיתונאים, הסרט רק הפך אותם למיתוס.

אבטיפוס

ועכשיו למוזיקה. בסרט כלולים כמה מן השירים היותר גדולים של הביטלס וגם להיטי ענק (באותה תקופה הם תפסו את חמשת המקומות הראשונים במצעד האמריקני). תמצאו בו, בין השאר, את שיר הנושא הדגול, וגם את "I Should Have Known Better" ,"If I Fell", "ואני אוהב אותה", "איני יכול לקנות לי אהבה", ששימשו בסיס לאלבום השלישי של הביטלס – "לילה של יום מפרך" – שמכיל גם את "Any Time At All", "דברים שאמרנו היום" ואת "אני אחזור" (שאינם כלולים בסרט), מקבץ שירים שהופך אותו לאחד מן האלבומים הכי טובים שלהם, שני אולי רק ל"נשמה מגומי".

הוא מציג את הביטלס בשיאם ככותבי שירים, וכלהקה מבצעת הם מעולם לא נשמעו טוב יותר. הם שרים בכל כך הרבה תשוקה, עוצמה ורגש, עד ש"סרג'נט פפר" ממש עומד חיוור לעומת האלבום הזה. החשיבות של האלבום היא כה רבה, ואין זה המקום לעסוק בה, אולם אציין רק את העובדה שלראשונה אלבום של הביטלס הכיל 13 שירים מבית היוצר של לנון ומקרטני, ולמעשה חיבר סופית בין הישות הכותבת ובין הישות המבצעת, חיבור שנדמה כבלתי אפשרי בתחומים הצרים למדי של המוזיקה הפופולרית של אותה תקופה, והיום נתפס כמובן מאליו.

מאקורד הפתיחה המושהה של "לילה של יום מפרך" ועד לנהימות הגיטרות האקוסטית ב"אני אחזור" בנו הביטלס את היסוד לכל מה שעתיד לבוא אצל כל כך הרבה יוצרים עתידיים - ממיטב הלהקות של התקופה ("הבירדס" וה"לאבין' ספונפול", למשל) ועד למה שעושות REM וקולדפליי היום. במובן מסוים, שירי פופ לא הפכו עמוקים יותר מאז; אולי השפה התרחבה, האפשרויות מגוונות יותר, אבל כל הסיפור עדיין נשען על היחסים הדיאלקטיים שבין חוסר סיפוק לבין רצון לעונג חסר גבולות, ומה יותר מאפיין את זה מהדרך בה שרו הביטלס על אהבה לאנשים בעולם מטורף (אגב, אפשר לראות ב"סרג'נט פפר" ניסיון להפוך את החיזיון של "לילה של יום מפרך" לרצועות מוקלטות).

והערה אחרונה: שם הסרט נלקח מאחד המשפטים המונומנטליים של רינגו, שהיה אחראי לעוד כמה שמות לשירי הביטלס (למשל, "Tomorrow Never Knows"); וכשיש לך מתופף שאחראי על שמות שירים גדולים, אתה יודע שמדובר בלהקת רוקנרול מיוחדת.