אחד ממיליארד ורבע

אפילו לא אחד פחות

סרטו האחרון של ז'אנג יימו היה "הדרך הביתה", שהוצג בארץ וזכה לשבחים מוצדקים מקיר אל קיר. לפני כן, התפרסם במאי סיני מוכשר זה (בן 51) בעיקר בזכות שני סרטים נפלאים: "הפנסים האדומים" ב-91' ו"סיפור חיים" ב-94'. "הדרך הביתה" סיפר על אהבתה של נערה כפרית פשוטה למורה הכפר, הנשלח לשנתיים לעיר הגדולה. היא מחכה לו בסבלנות מדי יום על אם הדרך, בחמסין ובכפור, בלי לדעת לא רק מתי, אלא אם בכלל הוא עתיד לחזור. כשהוא חוזר, הם מתחתנים וחיים יחד 40 שנה.

"אפילו לא אחד פחות" הוא וריאציה נוספת של של יימו על אותו נושא: נחישותה הבלתי מתפשרת של נערה, שבזכותה הופך אדם אחד, לכאורה חסר חשיבות בהמון העצום - ליחיד ומיוחד. וכשמדובר בסין, מדינה בת מיליארד ורבע תושבים, יש לזכור שלמושגים כ"המון" ו"יחיד" נודעת משמעות שונה מזו המוכרת לנו. במרכז הסרט, בית ספר כפרי קטן ומט ליפול, שמורהו הקשיש גאו נאלץ לעזוב אותו לחודש ימים. במקומו ממנה ראש הכפר את ווי, נערה בת 13, כמורה מחליפה. המורה גאו כועס מאוד שמחליפה אותו ילדה, אבל מבטיח לווי שאם לא תאבד אף תלמיד עד שובו, יזכה אותה בבונוס כספי קטן.

תלמידה אחת מתגלה כאצנית ונלקחת לאימונים, כנראה לקראת האולמפיאדה. ילד אחר, ז'אנג הוייקי, דווקא אחד התלמידים הבעייתיים הממררים את חייה של ווי, נשלף מהלימודים על ידי משפחתו הענייה ונשלח לעבודה בעיר. על כך ווי לא מוכנה לעבור בשתיקה; היא יוצאת בלי פרוטה בכיסה אחרי ז'אנג, למשימה הבלתי אפשרית של איתורו בעיר ענקית, המונה עשרות מיליוני תושבים. כשהיא מגיעה לשם, היא מגלה שז'אנג לא הגיע לעבודה שאליה נשלח, אלא חמק מעיניה של מטפלת בלתי אחראית ונעלם.

קסמו של הסרט טמון בעיקר בפשטותו; שחקניו - רובם ילדים - אינם שחקנים מקצועיים, אלא אנשים "אמיתיים", המופיעים בשמותיהם האמיתיים. בהתאמה, גם סגנון הבימוי של יימו טבעי מאוד; הוא כמעט אינו עושה שימוש בקלוז-אפים, או בטכניקות קולנועיות מורכבות, אלא שומר את מצלמתו במרחק קבוע מהמתרחש. המבנה התסריטאי ליניארי לחלוטין והשימוש באפקטים, בתאורה מלאכותית ובמוסיקה - מינימלי. וכך, בעיקר בזכות קסמם ויופיים של הילדים הסינים, יכול גם שיעור חשבון בכיתה להפוך לסצינה מרתקת, שעיניים מערביות בולעות אותה בשקיקה. חלקו העיקרי של הסרט, עוקב אחרי מאמציה של ווי למצוא את ז'אנג בעיר. עוברים ושבים מייעצים לה להגיע לתחנת הטלוויזיה המקומית, ולנסות לשדר בה הודעה. אחרי תלאות שקשה אפילו לתאר אותן, ווי מופיעה בתוכנית המוקדשת לחינוך באזורים הכפריים, ולא רק שהיא מוצאת את ז'אנג, שניהם - המורה הקטנה והתלמיד האבוד שלה - מתפרסמים ברחבי סין כולה.

איני מצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה מילאה תקשורת ההמונים בכלל והטלוויזיה בפרט תפקיד חיובי כל כך בסרט; יימו מציג את העיתונאים ואנשי הטלוויזיה הסינים כמקצוענים שוחרי טוב. מסעם של השניים בחזרה אל הכפר הקטן הופך לחגיגה עממית המלווה במצלמות, ומשודר כאירוע בעל חשיבות לאומית. מכל רחבי המדינה מגיעות מתנות ותרומות לבית הספר העלוב. אבל שוב, כמו ב"הדרך הביתה", מאחורי הפשטות הגלויה לעין מסתתר רובד נוסף, כה סמוי ודק עד שקשה לקבוע אם מדובר בתחכום מכוון של התסריט, או בפרטים שהוזנחו ונשכחו בשוליו. למשל; ווי מוצגת מלכתחילה כמורה אדישה מאוד, שלא אכפת לה כלל אם תלמידיה לומדים או משחקים בחצר. נשאלת השאלה האם היא מתעוררת לפתע ומשקיעה מאמצים כה גדולים במציאתו של ז'אנג בגלל שבאמת אכפת לה ממנו, או רק כדי לזכות בבונוס הכספי שהובטח לה, אם לא תאבד אף תלמיד במהלך החודש שבו היא מחליפה את המורה הקשיש? ובכלל, מהי הדרך הנכונה לקרוא את סרטו של יימו; האם מדובר בדרמה סנטימנטלית ומעט דידקטית, או שמא חבויים בו רמזים של מחאה נגד השלטון הסיני האכזרי, שזכויות האדם לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלו.

בסופו של הסרט מוצגת שקופית, ובה מסופר על מצבה הקשה של מערכת החינוך הסינית, המאבדת מדי שנה מיליוני (!) תלמידים, הנשלחים לעבודה על ידי משפחותיהם העניות. ושוב נשאלת השאלה, וביתר-שאת: האם הסרט שראינו היה תשדיר שירות שיימו ביים לרווחת ילדי ארצו - או אולי התרסה נגד הממשלה הסינית המאפשרת למצב כזה לקרות. בכל מקרה, הסרט עדין ומקסים. מובן שאם הוא מצליח לשרת איזו מטרה ראויה, למרות החידוש שבכך, אין בו פסול. השאלה שנשארת פתוחה היא רק מהי בדיוק המטרה הזו.

אפילו לא אחד פחות" תסריט: שאי קסיאנגשנג. בימוי: ז'אנג יימו. שחקנים: ווי מינזאיי, ז'אנג הוייקי, טיאן זנדה, גאו אנמן.

שעת העכביש

ד"ר אלכס קרוס (מורגן פרימן), הזכור מהסרט "חתום בנשיקה" מ-97', חוזר שנית כבלש-פסיכולוג במשטרת וושינגטון, במרדף אחרי גארי סונג'י (מייקל וינקוט), חוטף פסיכוטי מרושע ומתוחכם המחזיק בבתו הצעירה של סנטור ומאיים לרצוח אותה. לצדו - הבלשית ג'זי פלניגן (מוניקה פוטר) בתפקיד מעניין ורב-תהפוכות. הבמאי הניו זילנדי לי טמהורי (שביים כמה סרטים, ביניהם "שחיתות בצמרת", אבל הרבה יותר חשוב מזה - כמה פרקים ב"הסופרנוס") מפתיע כאן במותחן משטרתי פסיכולוגי מהוקצע ומאופק, עם נגיעות קלות של אימה, שמצליח להחזיק את המתח שלו ואפילו להפתיע בכמה תפניות עלילתיות. מורגן פרימן רציני ומרשים כהרגלו, ומוניקה פוטר עושה חשק לראות אותה שוב, ואולי אפילו בתפקידים משמעותיים יותר. מצוין.

שעת העכביש תסריט: מרק מוס (על פי ספר מאת ג'יימס פטרסון). בימוי: לי טמהורי. שחקנים: מורגן פרימן, מוניקה פוטר, מייקל וינקוט.