תמימות ואלימות יחדיו באו לעולם

היא נעמדה על כתפי וארבע כנפיה השפיריות זהרו מול השמש העולה.

בתחילה התעלמתי מאוסף זמזומי השכל שהיא ניסתה לומר לי. "היי" היא הרימה את קולה "תתייחס אלי, אני נולדתי על האי הזה ויש לי זכויות עליו".

תגידו אתם. אני צריך להגיב ביום שבת בבוקר, 6:08, שעה שהשמש מתגלה מעבר להרי גולן ומשרבטת על המים ריקועי כסף קסומים? האם אני צריך להגיב לכל שפירית שטוענת לקושאן על האי שלי ISOLA CACTUS?

"לא מוכרח לענות לך" אמרתי, ודפקתי בקרקע את העמוד ועליו השלט המכריז: "ISOLA CACTUS, פונדק מרגוע לשקנאים, פלמינגו וקורמורנים".

כל הזמן הזה ממשיכה השפירית בהערותיה הציניות – "אתם, מאיפה יש לכם את החוצפה להרגיע ציפורים? למי אתה חושב את עצמך, מנשל שפיריות שכמותך?" תתעלם, אני אומר לעצמי, השפיריות האלה הן חצי שקופות, אז מותר לך.

הרהרתי לעצמי עד כמה מוזר צירוף השורש של "כיבוש" ו"כבשה": "כבש". כבר מזמן אני יודע שהתמימות והאלימות יחדיו באו לעולם, ולכן במסעי השני אל האי העמסתי על רפסודת הבמבוקים שלי את הכבשה אריאלה, כהכרזה ברורה של "אי אלימות".

עכשיו אריאלה גורסת בלסתותיה את הקש באיטיות מכוונת. הניסיונות שלי להתחבב עליה מסתכמים עד כה במילת הקסם "בהההה….רההם…יו…." ואריאלה, בזלזול גמור, פועה לעברי "מההההההה" ושנינו יודעים שזהו קיצור של "מטורף".

רשמתי ביומן: 22.7.001, שותל שורות של קקטוס

זהו קו הגבול של חלקת אלוהים הקטנה שלי. זה ברור שאריאלה לא תחמוד את הממתק הקוצני הזה, ויותר מכך זוהי הכרזה חד צדדית על הקמתה של האימפריה האיזולה קקטוסית. אדמה קדושה, אני מבטיח לה את נאמנותי.

"הו התמימות הקדושה" נאנחה השפירית "עכשיו תתחילו לשיר אתה ואריאלה דואטים נמרחים – אדמה – אדמתי, שדהמהמה-שדמתי"

פו. נשפתי לעברה והיא התעופפה ובכנפיה בוהק טורקיז שקוף.

הכותב הוא אמן בינתחומי. תערוכה של עבודותיו בנושא האי "isola cactus" תוצג בקרוב בבית גבריאל.