הו לא, לא שוב!

סרטי המשך לעולם יהיו נושא כואב. עצוב. העתקים נטולי חיות שקורעים לי את הלב. תעשיית הקולנוע במקום ההוא לא אוהבת להסתכן, וההמשכונים מנתבים את הכשרונות הגדולים ביותר לגולל את אותו סיפור רק כדי לצמצם את הסיכון ולמנוע מהקהל להפנות עורף. אם מביטים בקיץ האחרון, נראה שסרטי ההמשך הידועים מראש הם פה כדי להישאר, בעוד האחרים, הנדירים יותר, שלא ממשיכים דבר אלא בונים בעצמם, עלולים להצטמצם עם הזמן. לדוגמה "פארק היורה 3", שעולה החל ממחר לאקרנים, ו-"A.I", שני בנים של שפילברג (הראשון כמפיק, לאחר שביים את שני הקודמים בסדרה, והאחרון כבמאי, תסריטאי ומה לא): בעוד "פארק היורה" המשיך את השגי קודמיו וגרף בינתיים 124.8 מיליון דולר, הסיפור העצוב על הילד הממוחשב ואמו הנוראית, לא נעים להודות, הוא הפלופ של הקיץ.

נכון, יש פעמים בהם אותם המשכונים בונים עולם מופלא יותר, משחררים דמויות חדשות ומפתחים עלילות שלא ניתן לבנות בשעה וחצי. "בטמן חוזר" למשל, של טים ברטון, עולה על המקור ומאפיל על כל האחרים. וניתן רק להמתין ולראות מה עשה האיש המפותל הזה ל"כוכב הקופים". אבל הרוב הדומם אינו טים ברטון, ו"פארק היורה 3" נמצא איפה שכל החבר'ה. עוד סאגה של קיץ שלא תיגמר לעולם.

עד כמה נלך רחוק, או בעצם, עד כמה נשאר קרוב, כדי להרגיש שהמקום הזה מוכר לנו? "פארק היורה" הגדיל לעשות ונותר באותה משבצת. הוא העתק פחות יפה של אחיו הבכור, ונראה שהבמאי ג'ו ג'ונסטון ("ג'ומנג'י" ו"אוקטובר סקיי" המעניין) איבד את הבושה. כאילו לצופה אין זיכרון ואפשר לייצר עבורו, פעם אחר פעם, את אותו הדבר בדיוק. ובעצם יתכן שג'ונסטון עלה פה על משהו: הזיכרון, דינוזאור מכובד בפני עצמו, מתקצר. עוד רגע הוא נעלם.

סאם ניל, מי שב"פארק היורה" הראשון עוד השתובב קצת עם לורה דרן, נותר עתה בגפו. השחקן האהוב הזה נאלץ שוב לרדת על הברכיים בשביל כמה שקלים על מנת להמשיך את החפירות המעייפות שלו. זוג יאפים (טיה ליאוני וויליאם ה. מייסי), לכאורה מיליונרים משועממים, מבקשים ממנו להצטרף למסע לאי האסור כמדריך טיולים. שעה שהמטוס נוחת במקום ומחזיר את החוקר לסיוט המתוק, מתגלה שמתחת ללוק הרמת-שרוני מסתתרת משפחה במצוקה, שבנה נעלם בין מפלצות העבר. וכך, בפעם השלישית מוצא עצמו הצופה במעבה היער הקדום, נאבק על חייו, בורח מפילים ומקרנפים שמעדיפים בשר, ומאחד בדרך משפחה אמריקאית מסוכסכת.

הסרט השלישי בסדרה מוכיח בעצם שניל לא למד דבר וחצי דבר: בסצינה האחרונה של זה מ-1993 הוא מחבק שני ילדים מרגיזים, צופה בשקנאים מתעופפים ומחייך ללורה דרן, שרואה מול עיניה טיטולים ובקבוקים. המשפחה, מה שנחשב טבעי לכאורה, מנצחת. אך כעת מתברר שניל הוא גבר חסר תקנה, לא פורה בעליל, וכל מה שעברנו בסרט הראשון הופך לא רלוונטי. להלן גיבור שדבר לא משפיע עליו, סיזיפוס ממש, שמסרב להפוך לאבא גם אם אלף דינוזאורים ינשכו בעורפו. ולא רק הגיבור הטוב חוזר על עצמו: נראה שגם את האויב שכחו להחליף, או לכל הפחות לשכלל: הדינוזאורים עצמם כבר לא מעוררים אימה, וכשמתרגלים אליהם הם נראים די נחמדים.

אם כך, למרות האפקטיביות, הקטע של הקיץ והעובדה שהסרט משתלב היטב אחרי סיבוב בעזריאלי, אין שום טעם לצפות ב"פארק היורה 3", בעיקר כדי שלא ימשיכו לנפק מסוגו גם בקיץ הבא. עדיף לקחת את הראשון בווידאו, ואם מתעקשים אפשר להעביר בהילוך מהיר את השני. ובקיצור, לכו לראות עוד פעם את "שרק".