עולם ורוד, מקולקל

הנה סרט שתוכלו לסיים איתו את הקיץ הדל הזה כמו בני אדם. "ונוס ביוטי" הוא סרט שעוסק בקורבנות של האידיאל הגדול ביותר של התקופה האחרונה: אלה שקראו את "אנה קרנינה" יותר מפעם אחת והאמינו שבסך הכל היה לה די טוב, כל מי שחשב שסוני ושר הם זוג ממש נחמד, כל מי שז'ולייט בינוש נראית לו מאהבת מצוינת. "ונוס ביוטי" גם מצליח, לרגע, למגר את הציניות והקרירות של אותם קורבנות, לעשות את הבלתי ייאמן ולהחזיר את האמונה באהבה.

סרטה של הבימאית טוני מרשל, שזכה ב-1999 בפרסי הסזאר החשובים (סרט, תסריט, שחקנית צעירה ובימוי), נושא את שמו של מכון יופי בפריס, ומגולל את סיפורן של שלוש עובדות ומנהלת אחת: אנז'ל, (נטלי ביי, "יחסים פורנוגרפיים"), מארי (אודרי טאטו, פנלופה קרוז של הצרפתים), סמנת'ה (מת'ילד סינייה, אחותה של השחקנית עמנואל סיניה) ונדין (בול אוז'ייה). לכאורה, נראה שמדובר בעוד אלמודובר לעניים, אבל מהר מאוד מתברר שמרשל יצרה סרט יפהפה, גרסה רכה ל"וונדרלנד", מתוסרטת היטב, מנוכרת לא פחות. גם פה, כמו באותו "וונדרלנד" של מייקל וינטרבוטום, שרץ לפני כשנה בארץ והעיב על ליבנו, הגיבורים הם קורבנות, נשים וגברים שהאמינו בקיומה של ארץ פלאות, של נסיכות, של אבירים, ומצאו עצמם בידיים ריקות. בקיצור, כמעט כל מי שאני מכיר.

כמו בתולה

מכון היופי, שהוא הגיבור האמיתי של הסרט, כמו כל מקום שלבו הוא ניאון ורדרד, מנסה להרחיק את הזיקנה ולקרב אותנו קצת לעולם מופלא יותר (אין ולא תהיה נסיכה שעברה את גיל שלושים). אותו מכון מקבץ סיפורי אגדה בגרסה משומשת, אכזרית ואלימה: אחת שמכורה למיטת שיזוף וחושפת את גופה המושלם בכל מקום; אחרת שכל יום יש לה גבר חדש, אך בחגים מוצאת עצמה לבד; אחד שאשתו, לאחר שנפצע בכל גופו, השאילה לו מעט עור מהתחת שלה לטובת השתלת פנים, ועכשיו, לאחר שמתה, הוא לא רוצה להזניח את הירושה היפה שלה; פילגש שהמאהב חסר הרגש שלה מעניק לה טיפול יוקרתי במכון, אך מתברר שבעצם מעולם לא קיבלה ממנו משהו שבאמת רצתה; גבר שרצח את אשתו כי חשד שהיא בוגדת בו; קוקסינל מזדקן ונרגן; מנהלת נטולת חמלה ועוד.

ובתוך העולם המקולקל כל כך, הוורוד כל כך, יש אחת, נטלי ביי, נימפה כבת ארבעים, אדומת שיער ורזה, שהספיק לה. היא לא רוצה להתקדם בעבודה במכון, היא לא מעוניינת לעשות משהו בחיים, היא לא חושקת באהבה. בדומה לנימפות המתוקות מהמיתולוגיה היוונית, קלות הרגליים ויפות הגוף, ששומרות בהקפדה יתרה על בתוליהן, גם זו תעדיף להפוך לעץ דפנה ולא ליפול לידיו של אל מסוקס. אך במקום לנסות לשמור על בתוליה ולהיכשל כמו כל נימפה ממוצעת, היא דווקא רצה מגבר אחד לאחר, להלן הדרך הבטוחה לא לתת את עצמך לאף אחד (ולא סתם טוען טרנטינו ש"כמו בתולה" הוא שיר על אהבת אמת).

רק לאחר הצפייה המסיבית בבלילת הקיץ האחרונה, "אמריקה מאוהבת" ושות', מתברר עד כמה חסרה לנו בחיים אשה כזו, שלא מאמינה באהבה, שמעדיפה להפוך לעץ ובלבד שלא לתת את נשמתה לאיזה אפלק מזדמן. גיבורה שיוצאת נגד העולם שכולנו גדלים עליו, ולעתים הורסים בעבורו את החיים. אותו עולם של טריפו, של קארקס, של גודאר. אותו עולם שמשחרר מדי שנה כל כך הרבה סערות ואלימות, אותו עולם שמאמין באהבה.

ולרגע נראה, גם פה, גם שם, שאין נחמה. אבל הימים, ימי סוף הקיץ במזרח התיכון, ואין נימפה שלא הוכרעה כמו שצריך (אפילו אטלנטה, הבריונית הקטנה, התמסרה בסופו של דבר). או אז מגיע אנטואן, פסל אחד, מלאניון ממש, שמתאהב באותה ביי קשת היום ומכריח אותה לאהוב אותו בחזרה. ולמרות שהסרט יוצא נגד האידיאל ההרסני והנרטיב הידוע מראש, נגד הסוף המושלם והנשיקה המחיה כל יפהפיה רדומה, ביי מוצאת עצמה בשמלת פאר, נתונה בזרועות גבר שמתעקש שהכל יהיה בסדר, זיקוקין דינור מרצדים מעל ראשה, ולצדם מעט תקווה. ניפגש שוב בגיל חמישים.