הספר "הוצא מהקשרו": השכונה אמרה את דברה

חשבתם פעם לדבר על עצמכם בגוף שלישי בכל פעם שאתם רוצים לומר משהו חשוב? ניסיתם פעם לענות על שאלה פשוטה כמו "איך היתה הארוחה במסעדה אתמול" בתשובה: "אשקר אם אומר שלא נהניתי"? אם תקחו חלק גדול מהראיונות שהעניקו אנשי הספורט בישראל לתקשורת לאורך השנים, תגלו שבעצם מדובר במשהו די פשוט. רוצים דוגמא? בבקשה: "מי שרוצה לראות את אייל ברקוביץ' משחק - שיבוא לראות אותו. אני לא יוצא למבחנים" (אייל ברקוביץ' לעיתון "כלבו חיפה", יולי 95).

הספר "הוצא מהקשרו" מציג את מיטב המשפטים, הלכלוכים, ההברקות והשנינויות שהצליחו להוציא מפיהם כל מי שקשורים בדרך זו או אחרת בספורט הישראלי - שחקנים, עיתונאים, שדרנים ואוהדים. חלקם נאמרו במקור בבדיחות אבל הציטוטים המצחיקים יותר בספר נאמרו ברגע של רצינות תהומית, כדרך הטבע, בדרך כלל תוך כדי ראיון מיוזע אחרי משחק.

הכוכב ממריא

הכוכב המוביל של הז'אנר הוא ללא ספק אלון מזרחי, שמשפטיו מצאו מקום של כבוד כמעט בכל אחד מ-16 הפרקים של הספר. פנינה אקראית של מזרחי מתוך הפרק הראשון (עמוד 16): "מה שהאמר אמר על גוטמן זה הכי נכון. - מה הוא אמר? לא זוכר, אבל הוא אמר דברים נכונים".

רוצים עוד אחת? אין בעיה, מדפדפים ארבעה עמודים קדימה וקוראים שמזרחי לא מבין מה רוצים ממנו בכל פעם שהוא מחמיא לעצמו: "אם אני משחק טוב - למה לא לספר את זה לעם?". האמת, צודק.

משפטי המחץ שמביא הספר מראים בעיקר על הרצינות התהומית בה לוקחים את עצמם העוסקים בספורט, ועד כמה התמונה הזו לעיתים נראית מגוחכת ומשעשעת מהצד. כשטל ברודי כתב בטור אישי בידיעות אחרונות בחודש מאי השנה - "הראינו היום לעולם אומה מאוחדת" - האם הוא זכר שמדובר בסופרוליג ולא במלחמת העולם השלישית? או משה דדש שתהה באוגוסט 98' (כבר אז הוא חזה את העתיד) - "בית"ר זו לא משימה לאומית?".

שייע מפציץ

בנוסף לאלון מזרחי, מתעלים שלושה כוכבים נוספים בספר, הן מבחינת כמות הציטוטים והן באיכותם: המאמנים שייע פייגנבוים ושלמה שרף והשדר זוהיר בהלול. האחרון מפציע כבר בפרק הראשון עם 'נאום דריו פו' המפורסם שלו, אותו נשא באוזני סטפן שאלוי ההמום באולפן הספורט של ערוץ 1. שייע מצטייר כמי שגם שיחת חולין איתו תישמע מצחיק - "אם אנחנו מנצחים זה טוב, אם אנחנו מפסידים זה פחות טוב" ו-"אני שמח שאני מאוכזב מהתוצאה". מישהו צריך הסברים?

פוליטיקלי אין-קורקט

מהספר עולה כי לפני תקופת המודעת לחשיפה ולתקשורת, שהחלה אי שם בשנות התשעים, הספורטאים פשוט הרשו לעצמם לדבר בלי חשבון - "יש בעיה לנבחרת כששני שחקנים לא שרים את התקווה" (שלמה קירט מחווה דעתו על הבעיה האמיתית של הנבחרת הלאומית, "כותרת ראשית" 1985), "'אין תגובה' זו תגובה של בחורה" (ג'ימי טורק, "חדשות", 1990).

לקרוא כדי להאמין

במהלך השנים נאמרו, כאמור, משפטים שונים ומשונים, אך בספר מובאים מספר משפטים שמתעלים מעל כולם. כאלו שצריך לקרוא כמה פעמים כדי להאמין. משפטים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם. דוגמא טובה לכך היא הפנינה שהפיק פיו של חיים ברזל, יו"ר בני יהודה, ב"מעריב", פברואר 2000: "לא ייתכן שהמשטרה תיקח את החוק לידיים". כן, תקראו את זה שוב. או למשל המאמן הלאומי שלמה שרף, שהוכיח את כישוריו הגיאומטריים במשפט שאמר לעיתון "חדשות" במאי 93': "הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות".

קצת מוזנח, אבל שווה

"הוצא מהקשרו" הוא מסוג הספרים שמונח בחדר, לא תמיד ליד המיטה אבל תמיד בעמדת שליפה, כדי שמדי פעם יהיה אפשר לדפדף בו ולהנות. הוא מלווה בקריקטורות חביבות אבל משום מה נראה כי איכשהו מישהו מיהר מאוד להוציא אותו לפני שתתחיל העונה החדשה בליגת העל. מילא הכריכה הרכה, אבל למה הדפים הם דפי מחשב דקים, כמו אלו שמונחים במדפסת בכל משרד? טיפה יותר השקעה בעיצוב לא היתה מזיקה.

בסך הכל צחקתי, ואני עדיין צוחק, בעיקר בקריאה חוזרת של חלק גדול מהמשפטים בספר. אמנם חסרות דמויות כמו אלי "קוקוס" כהן, שחקן הפועל ת"א לשעבר, יחיאל אבן צור (הקצב מבית"ר ת"א), ניסים כהן קשישא (עדיין רשום בהתאחדות כשחקן) ויעקב "שוקו" נומדר, אבל מצד שני - איך תוכלו לבוא בטענות למי שהצליח למצוא משפט טוב אפילו מהספינקס, דרור קשטן - "אפשר לנצח, אפשר להפסיד וגם אי אפשר לשלול אפשרות של תיקו".

"הוצא מהקשרו", בעריכת מרדכי אלון ואמיר דורון, הוצאת גלורי היכל התהילה.